נושאים חמים

אמא אדממה: ב"אמא" היומרני יש פחות בשר מאשר בפולי סויה

הקהל באמריקה שנא פה אחד, המבקרים חלוקים בדעתם ואנחנו עם ההמונים: "אמא", סרטו היומרני והשערורייתי של דארן ארונופסקי בכיכובה של ג'ניפר לורנס, זחוח ונפוח ללא סיבה, ומי שיצפה לצלול כאן בתוך אוקיינוס של רעיונות, יגלה שקפץ לתוך מים רדודים

עריכת וידאו:ניר חן
דירוג כוכבים לסרטים - 1.5 כוכבים

בארצות הברית, בה מדרגים הכל ומתייחסים לכל דבר כמו למוצר צריכה, אף נוהגים לערוך סקרי חוות דעת קהל ביציאה מן האולמות, ממש כאילו הסרט היה טעם חדש של במבה. סינמהסקור, החברה שאחראית למשאלים הללו, אוגרת את הנתונים מאז 1986 וב-31 השנה שעברו מאז, רק 18 סרטים זכו לציון הנמוך ביותר, F. בסתיו האחרון הצטרף למועדון המפוקפק גם "אמא", של דארן ארונופסקי, מי שהיה אחראי בעבר לכמה יצירות אהודות יותר, למשל "רקוויאם לחלום", "המתאבק" ו"ברבור שחור". כחודש לאחר הפצתו הכושלת באמריקה, התוצר הטרי והמושמץ עלה בסוף השבוע גם למסכים שלנו.

את הסרטים שזכו לאורך השנים לציון F המפוקפק, אפשר לחלק לשניים: זוועתונים וקומדיות סוג ז' - שמלכתחילה לא היו להם כל יומרות אך יצאו עוד יותר נחותים ממה שיוצריהם תיכננו - או יצירות אמנותיות, שאפתניות וכבדות ראש, שהיוצרים והיוצרות שלהם לא הצליחו להעביר לקהל את כוונותיהם – למשל "הקופסה" של ריצ'רד קלי, "תשוקה חותכת" של ג'יין קמפיון ו"סולאריס" של סטיבן סודרברג. "אמא", כמובן, משתייך לקבוצה השנייה.

אולי כיאה לסרט שמסמל קושי של קולנוען לתקשר עם הקהל, הוא עוסק בין השאר גם במשבר יצירה, אותו חווה משורר (חבייר ברדם) המסתגר בכפר מבודד יחד עם זוגתו, אותה מגלמת ג'ניפר לורנס, וההתרחשויות כולן נחוות דרך תודעתה המעורערת. בצורה המזכירה סרטים של רומן פולנסקי משנות השישים והשבעים, למשל "רתיעה", "תינוקה של רוזמרי" ו"הדייר", הגיבורה הולכת ושוקעת בתוך סחרור משוגע, ונראה שהעולם מסביבה נהיה יותר ויותר מאיים. זה מתחיל בזוג אורחים לא רצויים מבחינתה, אותם מגלמים אד האריס ומישל פייפר, וממשיך בעוד שלל הפתעות גרוטסקיות.

הגיבורה מאבדת אט-אט את צלילות דעתה אבל דבר אחד נשאר ברור, וזה שכל הדימויים עתירי הסמליים הרוחניים והדתיים שהיא רואה דרך עיניה אינם אלא אלגוריה, והשאלה היא רק – אלגוריה למה?

אמא (יח"צ)
"תינוקה של רוזמרי", גרסת הטמבל. מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)

בניגוד לקהל, שפחות או יותר גילה תמימות דעים ביחס לסרט, הביקורת העולמית חלוקה לגביו ויש לו גם סנגורים רבים. אלה שבכל זאת מקטגרים נגדו, טוענים כי אחת הבעיות העיקריות שלו היא שלא ברור מה הוא רוצה מחיינו. לטעמי, הצרה אחרת: דווקא די נהיר מה מסתתר בעומקו של התוצר השנוי במחלוקת, שלמעשה צריך היה לקרוא לו "אמא אדמה", ומשתמש בשלל אזכורים לספר בראשית כדי לתאר את הבגידה של בני האדם בטבע והבריאה.

כל זה ברור לא בגלל שארונופסקי טרח להסביר זאת בעצמו בראיונות – שהרי הנחתום אף פעם לא מעיד על עיסתו, אלא מפני שהסרט לא עמוק במיוחד, ולצלול לתוכו זה כמו לקפוץ עם שנורקל לתוך האוקיינוס רק כדי לגלות שנפלת על בריכה עם מים רדודים.

ניחא שהסרט רדוד כל כך ויש בו סצינות נדושות עד כדי פארודיה, למשל הרגע בו המשורר פורץ את מחסום היצירה שלו מיד לאחר קיום יחסי מין, או סיומת שנראית כמו גרסה של תלמידי קולג' ל"תינוקה של רוזמרי". מה לעשות: קשה בימינו להמציא את הגלגל מחדש ולא הוגן להוקיע דווקא את ארונופסקי בשל כך. הדופי האמיתי היא היומרה והנפיחות, שמאפיינים הן את התוצאה עצמה והן את ההתבטאויות של הבמאי ביחס אליה במהלך מסע יחסי הציבור.

קובלנה נוספת: סרטים המתרחשים בתודעה של הגיבורים מצליחים לא פעם לסחוף אותנו באופן מותח, מהפנט ובסופו של דבר מרגש. כאן זה לא קורה, כי הזחיחות השורה מעל "אמא" מקנה לו ארומה של בדיחה גרוטסקית אחת גדולה – על חשבון הצופים, כמובן.

אמא (יח"צ)
משחקת בסדר, אבל מה עוזר כשהתסריט כה חלש? מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)

מליצי היושר הנכבדים של הסרט, ובהם לא אחר מאשר מרטין סקורסזה, נושאים אותו על כף הודות למבע הקולנועי המרשים: המצלמה נעה ללא הרף ונקודות המבט שלה מטיבות לייצג את הפרספקטיבה המתערערת של הגיבורה, עבודת הסאונד דינמית ומשמעותית וכך הלאה. ובכן, מעבר לכך שהצורה נועדה לשרת את התוכן, ואם הוא אינו מעניין אז לא משנה כמה היא מרשימה, הרי שבמחילה, מלכתחילה עבודת הבימוי כאן אינה כזו מציאה גדולה. הדברים הללו נאמרים לאחת שתי צפיות, בשנייה בהן ערכתי ניסוי והתעלמתי מן הדיאלוגים והסיפור כדי להתמקד בכל השאר, אך גם זה לא הציל את המצב.

למרות כל ההסתייגויות הללו, עדיין מפתה להחמיא לארונופסקי על העצמאות האמנותית שלו. לכאורה, יש כאן מודל עשייה שכל שוחר קולנוע איכותי אמור להעריך: בא יוצר, מתיישב לכתוב סיפור משלו, עושה זאת איך שבא לו, ואז מביים אותו בעצמו ושוב, בסגנון אישי, לפי החזון הפרטי ובלי שום תכתיבים מלמעלה. לכאורה, גם אם לא מרוצים מן התוצאה, אי אפשר שלא להעריך את עצם היוזמה, בטח בימינו.

אך האמנם, האם רק בשל השמועות על מותו של הקולנוע בכלל ושל היצירה הקולנועית האישית בפרט, חובה עלינו להעריך כל מפעל אמנותי עם קצת אומץ וחוצפה? האם סרט יומרני לא מוצלח עדיף על סרט לא יומרני וכן מוצלח? האמנם "אמא" עדיף בהכרח על עוד פרק גנרי ושגרתי אך עשוי היטב בסדרת להיטי אנימציה/גיבורי על?

אמא (יח"צ)
לדבר אל הקיר. מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)

החשש הוא שהעתיד הקרוב יהיה מלא ניסיונות מאולצים לייבש את הביצה הקולנועית. כשם שצבא האמת של המסך הגדול נוטה להפריז בערך כל סרט שיש לו חזות ויזואלית מרהיבה. כדי לשכנע את הקהל ש"הנה משהו ששווה לצאת מהבית בשבילו", אנו עלולים גם לאתרג יצירות כמו "אמא" רק בשל העובדה שהעזו להתבסס על תסריט מקורי ולא על נוסחה.

אין לי ספק שלו "אמא" יצא לאקרנים לפני עשרים שנה, הוא היה מתאדה די במהרה. אך באין ציפור שיר, גם עורב ייחשב זמיר, וכיוון שאין משהו אחר להיאחז בו, ארונופסקי נהנה מן ההפקר וזוכה לקטגורים רבים שנושאים אותו על נס רק בגלל שהגיש משהו שונה מאחרים. חוכמת ההמונים, לעומת זאת, נייטרלית ואובייקטיבית הרבה יותר. אפשר לעקם את האף מול חברת סקרים קרת לב כמו סינמהסקור ולעובדה שהיא מודדת יצירות אמנות כאילו היו תלמידים במבחן, אבל במקרה דנן היא והנשאלים שלה צודקים לחלוטין: לסרט הזה אכן הגיע ציון נכשל.

פסטיבל ונציה 2017 (יח"צ)
הימור: גם אצלנו הסרט לא יעבוד. מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)
הסרט אמא (יח"צ)
הכרזה יפה, הסרט פחות. מתוך "אמא" (צילום: יח"צ)