וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זה טריקי: למה כל כך הרבה אמני היפ הופ מבטלים הופעות בישראל?

בשוק ההופעות הבינלאומיות בישראל קורה לא פעם שישנו ביטול, לפעמים אפילו מטעמים פוליטיים, אבל מדוע זה קורה ביתר שאת כשמדובר במוזיקה שחורה? שוחחנו עם מפיקים ואנשי מפתח בעולם ההופעות הבינלאומיות בישראל, והצלחנו למפות ארבע סיבות עיקריות

אימג'בנק GettyImages

פארל וויליאמס, מאקלמור וריאן לואיס, ליל וויין, טיילר דה קריאייטור, פיוצ'ר - בשנה האחרונה נוצר רושם שאמני היפ הופ ומוזיקה שחורה מבטלים את הופעותיהם בישראל בשיעור גבוה יותר ביחס לכלל ביטולי ההופעות. למה זה קורה? האם יש קשר ביניהם לבין מאמצי ה-BDS להשית חרם תרבותי על ישראל? או אולי סתם מכירות כרטיסים דלות? שוחחנו עם מספר מפיקים ואנשי מפתח בשוק ההופעות בישראל כדי לעמוד על הסיבות, ומיפינו מספר תשובות מרכזיות.

1. החרם התרבותי על ישראל

נתי חסיד: "חשוב להבין שהחבר'ה האלה גדלים על הברכיים של הכומר האנטישמי לואיס פאראקן שמכניס להם שטויות לראש. פתאום, אחרי שאתה נתקל בדברים כאלה, כשאתה שומע את קנדריק לאמאר שר על 'black israelites', זה מקבל משמעות אחרת, די מדאיגה"

באוגוסט אשתקד פרסמה התנועה העממית Black Lives Matter ("חיי שחורים נחשבים", להלן BLM), המורכבת מ-50 ארגוני שחורים בארצות הברית ופועלת נגד אפלייתם, את המצע הרשמי שלה. בסעיף שמתייחס שם למדיניות החוץ של הארגון, מתוארת ישראל כ"מדינת אפרטהייד" שאחראית ל"השמדת עם". "הרכוש הפלסטיני נרמס על ידי דחפורים כדי לפנות מקום להתנחלויות ישראליות לא חוקיות וחיילים ישראלים אוסרים וכולאים מדי יום פלסטינים, ביניהם גם ילדים בני ארבע, ללא תהליך חוקי", נכתב שם בין השאר. במקביל גם בירכה התנועה את פעולות ה-BDS (הקמפיין למען חרם כלכלי ותרבותי על ישראל), הבהירה שהיא מזדהה עמן ולמעשה גרמה בכך לכל אמן אמריקאי שחור שבוחר להופיע בישראל לחוש מעט בוגד. אמנם זה לא שכנע את קניה ווסט, למשל, לבטל את הופעתו בארץ, אבל את אחרים כן.

מהעבר הרחוק יותר, זה שלפני החיבור בין ה-BDS ל-BLM זכורים בעיקר הביטולים ה"פוליטיים" של סנופ דוג מיולי 2008, שהגיעה בעקבות מחאה של ארגוני BDS (וכחצי שנה לאחר מכן סנופ כבר הצטרף לתנועת "אומת האיסלאם") ושל לורן היל ממאי 2015, שנכנעה ללחצים של ארגוני החרם ובעיקר של רוג'ר ווטרס. היל דרשה להופיע אז גם מול קהל פלסטיני ברמאללה - מה שלא התאפשר לה וגרם, ככל הנראה, לביטול ההופעה גם בארץ.

גם לאונרד כהן, אגב, הציב את זה בהתחלה כתנאי להופעתו בארץ. "המנהל שלו אפילו נסע לרמאללה והציע לעשות שם מופע בחינם", אומר חגי שטרוויס, המפיק שהביא את כהן לארץ, "הבעיה הייתה שהם לא הסכימו. אחרי שנתיים התברר לי שהייתה תקופה שבה השב"כ היה מענה אסירים ביטחוניים בעזרת שירים שלו, שהושמעו להם בלופ - ולכן, כפי שהבנתי, הם סירבו שהוא יופיע אצלם. בסופו של דבר, גם שם, כמו במקרה של סטינג למשל, הפשרה הייתה שנזמין להופעה כמה מאות נציגים פלסטינאים ונסגור להם שם מתחם עם שתייה וכיבוד קל".

ודרישה כזאת הייתה, לדעתך, גם הסיבה לביטולים של אמני ההיפ ההופ בארץ בשנים האחרונות?

"לא, האמת היא שאני לא חושב ככה בכלל. יש אמנים שלא רוצים לבוא לארץ מסיבות פוליטיות, אבל הם מראש אומרים את זה. אם הם לא אומרים את זה מראש, כנראה שהמפיק פשוט לא מכר מספיק כרטיסים".

קניה ווסט הופעה בישראל. נמרוד סונדרס
בכיף שלו. קניה ווסט בישראל/נמרוד סונדרס
המפיק חגי שטרוויס: "המנהל של לאונרד כהן אפילו נסע לרמאללה והציע לעשות שם מופע בחינם. הבעיה הייתה שהם לא הסכימו. אחרי שנתיים התברר לי שהייתה תקופה שבה השב"כ היה מענה אסירים ביטחוניים בעזרת שירים שלו, שהושמעו להם בלופ"

זה, כפי שמעידים גורמים בתעשיית מופעי החו"ל בארץ, מה שעמד מאחורי הביטולים האחרונים של פארל וויליאמס ומקלמור וריאן לואיס. ליל וויין, לעומת זאת, ביטל עקב התחייבויות אחרות שהיו לו באותם תאריכים (וגם כי היו לו באותו זמן התקפי פרכוסים קשים וגם כי הוא טיפוס קצת חריג, שביטל לאחרונה מופע בדרום קרוליינה כדי לא לעבור שם בדיקה ביטחונית).

החשוד הנוכחי בביטול עקב מניעים פוליטיים גרידא הוא פיוצ'ר, המצוי כעת במאבק משפטי עם חברת ההפקות נרנג'ה (שמסיבה זו נמנעת מהתייחסות לנושא). גם הוא עצמו, בדומה לאמנים רבים אחרים, מקפיד לשמור על תקינות פוליטית ולא חושף את סיבת הביטול, אבל גורמים בסביבת ההפקה מספרים שה-BDS וה-BLM הפעילו עליו לחץ מתון עד מטורף לפני שהחליט לעשות זאת.

באופן כללי, קשה מאוד לאתר אמני היפ הופ בסדר גודל בינוני ומעלה - במיוחד מבין אלה שזוכים להצלחה היום בקרב אוכלוסיות שונות ברחבי העולם - המוכנים להודות קבל עם ועדה שהם אנטי-ישראליים. מטרתם של האמנים האלה היא בראש ובראשונה לרצות את כולם: להישמע לדרישות הארגונים שהם כביכול מייצגים מתוקף היותם אמנים שחורים ויחד עם זאת להצניע את זה ככל האפשר. לאכול את העוגה (לבטל את ההופעה) ולהשאירה שלמה (להכחיש שמועות על כניעה ל-BDS).

ואולם, הקשר ההולך ומתהדק בין ארגוני זכויות השחורים לארגוני החרם נגד ישראל בהחלט בא לידי ביטוי ברחבי הרשת כשמדובר בראפרים מדרג ב' ומטה - כאלה שאין להם הרבה להפסיד מחוץ לארצם. למשל הראפר Kam, שהיה חלק מההרכב של אייס קיוב ועבד פעם גם עם סנופ דוג. "ארצות הברית נתנה ל'יהודים' לבנים זרים מדינה שלמה (ישראל) עבור שלוש שנים של סבל (הכוונה לשואה, רב"פ)", הוא כתב לאחרונה באינסטגרם. "היא נתנה לנו, העבדים השחורים שלה - אימוג'י של קקי - עבור 462 שנים של סבל…".

פארל וויליאמס. GettyImages
מחירי כרטיסים גבוהים מדי. פארל וויליאמס/GettyImages
מקורב לתעשייה: "מה שקורה היום זה שהשוק נעשה לפעמים רווי בהופעות מסוג מסוים, ואין בעצם מי שיגיע לכולן. זה לא הקהל של קליף ריצ'ארד או ניל סדקה, שיבוא לראות את הכוכב שלו גם בפעם האלף, כי כסף לא ממש מהווה פקטור עבורו. לבני נוער אין משאבים כלכליים לזה"

הראפר המקומי נתי חסיד, מעריץ של Kam, נתקל בפוסט הזה והתקשה לשמור על אדישות. "שלוש שנים?!", הוא ענה לו, "היהודים שנואים ברחבי העולם מהיום הראשון. ישראל היא אנחנו, אלה שקמו מהאפר. כדי להבטיח שזה לעולם לא ייקרה שוב". Kam, מצדו, רק התחמם עלינו עוד יותר כתוצאה מהתגובה. "לא, אדוני", הוא כתב, "אדם לבן יכול להיות יהודי רק ברמת האמונה, לא בדם/בטבע. הלבנים אינם שמיים. כולנו יודעים את זה. אתה מדבר שטויות. בחרת באיש הלא נכון לזרוק עליו את כל ה - אימוג'י של קקי - הזה. גם היטלר ידע שהיהודים הלבנים הם יהודים מזויפים".

"חשוב להבין שהחבר'ה האלה גדלים על הברכיים של לואיס פאראקן (כומר אנטישמי, ממנהיגי ארגון "אומת האיסלאם", רב"פ), שמכניס להם שטויות לראש", אומר חסיד, "פתאום, אחרי שאתה נתקל בדברים כאלה, כשאתה שומע את קנדריק לאמאר שר על 'black israelites', זה מקבל משמעות אחרת, די מדאיגה".

זה לא קרה היום, וגם לא לפני שנה ומשהו, כשארגוני השחורים הצהירו על חבירה לארגוני החרם על ישראל. הקשר בין היפ הופ לאנטי ישראליות, וגם לאנטישמיות, קיים לפחות מאז הניינטיז. ליתר דיוק, לפחות מאז שהישראלי-לשעבר ליאור כהן הפך למנהל הלייבל החשוב "דף ג'אם" ולאחד מעסקני הז'אנר המצליחים והבכירים בעולם. במובנים רבים כהן מסמל עבור חלק מהראפרים בארצות הברית את "השליטה היהודית" בתעשייה שלהם.

"אני מרגיש שאנשים ששולטים בתעשיית ההיפ הופ הם כל כך פאקינג לבנים וכל כך פאקינג יהודים עד שהם לא שמים זין על התרבות, המלאכה ועל מה שזה באמת", אמר הראפר המוערך סקארפייס במאי 2013. פרופסור גריף, חבר פאבליק אנמי, הלך פעם רחוק עד כדי ציטוט מ"היהודי הבינלאומי" משנות ה-20. אייס קיוב אמר על חברו להרכב N.W.A שהוא "נתן לאיזה יהודי לפרק לי את החברה". "האם תהיתם פעם איך זה יכול להיות שיהודים אוחזים בכל הרכוש בארצות הברית?", שאל ג'יי זי באלבומו האחרון והוסיף - "הנה, ככה הם עשו את זה". אחר כך, כשהליגה נגד השמצה התהפכה עליו, הוא האשים את ה"נעלבים" בצביעות ובהתעלמות מהמסר הכללי של השיר נגד דיכוי השחורים. "ברור מאליו שאני יודע שהיהודים הם לא באמת הבעלים של כל הרכוש באמריקה", הוסיף, "גם לי יש קצת רכוש".

מה שבטוח זה שכל עוד הם בעצמם לא נולדו יהודים בעצמם (כמו דרייק, הביסטי בויז, וכמובן מתיסיהו), או לחלופין עברו גיור כדת משה (כמו הראפר שיין, שהפך למשה מיכאל לוי), האינסטינקט של אמני ההיפ הופ בארצות הברית הוא להיות נגדנו - בין אם כיהודים ובין אם כישראלים. ולאחרונה, עקב מאבק השחורים במדיניות של הנשיא טראמפ ובאלימות השוטרים, האינסטינקט הזה הולך ונעשה יותר ויותר נפוץ ולגיטימי.

הראפר פיוצ'ר. ריקי סייז,
הליכים משפטיים. פיוצ'ר/ריקי סייז

2. הפרובינציאליות

גורם בתעשייה: "צריך להבין פה מהם גבולות הגזרה שבתוכם אתה עובד: לפיוצ'ר, למשל, לא היה שיר אחד ברדיו, מקלמור וריאן לואיס היו אמורים להגיע ארבע שנים אחרי השיר וליל וויין הוא בכלל סוס מת"

צדקו חכמינו כשאמרו שמה שמעניין את הישראלים זה בסים וסלסולים: ההיפ הופ המקומי - טייק-אוף ים תיכוני על זה האמריקאי, בתוספת עמבה, חריף וחמוצים - הפך בשנים האחרונות לשיא המיינסטרים: שיר השנה במצעד העברי השנתי של וואלה! תרבות וגלגלצ היה, כזכור (וכידוע לכל מי שהדליק רדיו לחמש דקות ומעלה השנה), "כל הזמן הזה" של הראפר נצ'י נצ'. למקום השני הגיע "ויקיפדיה" של הראפר חנן בן ארי. במקום השלישי: "טודו בום" של צמד ההיפ הופ האנונימי סטטיק ובן אל, שנבחרו גם ל"אנשי השנה". אה, ויש גם את טונה, שטען לא מזמן ש"גם זה יעבור", אבל בינתיים כולם עדיין כאן חורזים בטריפלטים, מלהטטים במשחקי מילים ומקפידים על סמארט פלואו. גם זה יעבור, ברור, אבל נראה שייקח זמן.

לכאורה ההיפ הופ כבש השנה באופן סופי ומוחלט את לב תעשיית המוזיקה בארץ, ולמעשה הפך לפופ, למשהו שכולם שומעים. למה רק לכאורה? כי מה שמעניין את הישראלים זה בסים וסלסולים. בבסים תוצרת חוץ הם, אנחנו, קצת פחות מתעניינים. כלומר, מתעניינים בערך כמו פעם: במידת מה, בהתאם לגודל הנתח היחסי של הז'אנר בעוגת המוזיקה הכללית שממנה ניזונה האוכלוסייה באזור הזה של העולם.

אולי זה קצת גדל בשנים האחרונות - בכל זאת, ההיפ הופ בארצות הברית כבר מזמן נושק לפופ - אבל זה לא ממש בא לידי ביטוי בגידול משמעותי של קהל יעד מקומי לאמני היפ הופ אמריקאיים - בעיקר כאלה שמזוהים עם היפ הופ פר אקסלנס, ולא פונים גם לקהלי הפופ, המטאל, האלקטרוניקה או האינדי.

טיילר דה קריאייטור, Tyler, The Creator. GettyImages
לא ייצור בישראל. טיילר דה קריאייטור/GettyImages

"הביטולים קשורים בראש ובראשונה להחלטות שגויות של חברות ההפקה שלא ידעו לקרוא נכון את השוק", אומר גורם בתעשייה. "הם לא הבינו שאין כאן מספיק קהל לזה כדי למלא לוקיישן גדול, או שקיוו בלב שבעזרת ככה וככה הם יוכלו להשלים את החסר. צריך להבין פה מהם גבולות הגזרה שבתוכם אתה עובד: לפיוצ'ר, למשל, לא היה שיר אחד ברדיו, מקלמור וריאן לואיס היו אמורים להגיע ארבע שנים אחרי השיר וליל וויין הוא בכלל סוס מת".

ומה בנוגע לפארל וויליאמס?

"פארל זה אמן מגוון, אבל אף אחד מבין אלה שהם לא חובבי היפ הופ מובהקים לא מכיר שום דבר שלו חוץ מ-'Happy' ומ-'Get Lucky' שהוא עשה עם דאפט פאנק. בהיפ הופ יש רק שמות בודדים שיוכלו לתת עבודה מקיפה - כלומר, כאלה שיביאו גם קהל של היפ הופ וגם קהל של ז'אנרים אחרים. קאנדריק לאמאר הוא כזה. גם סנופ דוג. ג'יי זי הוא כבר על הגבול, עשוי להיות מסוכן. כדי לסגור הופעה בסדר גודל כזה אתה צריך קהל של 15-20 אלף איש - וכאן אתה יכול להגיע לקהל כזה רק מכמה ז'אנרים ביחד. מה לעשות, מדינה קטנה".

עוד באותו נושא

אתם חייבים לראות את אנדרסון פאק בהופעה חיה

לכתבה המלאה
הצמד מקלמור וריאן לואיס. Creative Commons
קהל מוגבל. מאקלמור וריאן לואיס/Creative Commons

3. הכסף

המפיק טל שרף: "היו לי כמה אמנים כאלה שהמשא ומתן איתם היה אמור להיסגר והכל עמד להסתדר אבל בסוף הם ביטלו בגלל בעיות בחיים האישיים שלהם. עם ליל וויין זה לא הסתדר מבחינת לוחות הזמנים, אבל גם שם היה איזה בלבול במערכות. בכלל, זו תעשייה יותר בעייתית מאחרות"

מחירי הכרטיסים להופעה של מקלמור וריאן לואיס, שהייתה אמור להתקיים בזאפה לייב פארק בראשון לציון, החלו ב-249 שקלים. כרטיס להופעה של ליל וויין היה אמור לעלות, לכל הפחות, 289 שקלים. פיוצ'ר - 254 שקלים. טיילר דה קריאייטור - 225 שקלים. פארל וויליאמס - 329 שקלים. הסכומים האלה אולי לא נשמע עד כדי כך גבוהים לקהל בוגר יחסית - נאמר, מגיל 27 ומעלה - אבל עבור קהל היעד המרכזי של המוזיקה הזאת, בני 17 עד 24, מדובר בהוצאה רצינית. במיוחד נוכח העובדה שבאותו קיץ ממש נחתו, או היו אמורים לנחות כאן, אמני היפ הופ רבים שפונים בערך לאותן אוזניים צעירות ומוגבלות כלכלית.

"הקהל של ההיפ הופ בארץ אולי גדל קצת לאחרונה, אבל הוא קהל מוגבל", אומר מקורב לתעשיית המופעים, "רובו מבוסס על בני נוער שניזונים מהתקציב שההורים שלהם נותנים להם - והוא כמובן מוגבל מאוד ולא מאפשר להם ללכת לאירועי תרבות יקרים מדי. מה שקורה היום זה שהשוק נעשה לפעמים רווי בהופעות מסוג מסוים, ואין בעצם מי שיגיע לכולן. זה לא הקהל של קליף ריצ'ארד או ניל סדקה, שיבוא לראות את הכוכב שלו גם בפעם האלף, כי כסף לא ממש מהווה פקטור עבורו. לבני נוער אין משאבים כלכליים לזה".

השוק המאוד מצומצם בארץ מהווה בעיה, כמובן, גם בכל הנוגע לשינוע האמנים לכאן. לרוב, אמנים לא מגיעים הנה באופן מיוחד, אלא כחלק מטור אירופי שכולל גם מדינות שכנות כמו יוון וטורקיה. אם אחת ההופעות שם מתבטלת, קרוב לוודאי שגם ההופעה בישראל תבוטל מטעמים של חוסר כדאיות כלכלית - גם בלי קשר לכמות הכרטיסים שהם מכרו פה או לנודניקים מה-BDS.

"טיילר דה קריאייטור, לצורך העניין, ביטל את ההופעה בארץ כי הוא ביטל את כל הטור האירופי שלו", אומר שוקי וייס, המפיק שהיה אחראי להבאתו, "אני חושב שהעובדה שהשנה היו יחסית יותר אמני היפ הופ שביטלו הופעות בארץ לא קשורה דווקא לישראל וגם לא למכירות כרטיסים דלות. בוא נגיד שאני מקווה שזה מקרי. תמיד יש בעיות לוגיסטיות וטכניות, תמיד יש שיקולים של כדאיות ותמיד יהיו ביטולים. ככה זה".

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא קל לנהל. ליל וויין/מערכת וואלה!, צילום מסך

4. האטיטיוד

אמני היפ הופ הם לא בדיוק אנשים בינוניים וסבירים. יש להם, באופן יחסי לשאר האוכלוסייה, פה גדול יותר, רף קריזה נמוך יותר ונטייה מובהקת יותר לחוסר יציבות וסדר. מפיק המופעים טל שרף, שספג את הביטול של ליל וויין, סבור שגם זו - כלומר, האישיות המיוחדת של אמני ההיפ הופ - סיבה מרכזית לביטולים האחרונים.

"זה לא סוד שפחות קל לנהל אותם", הוא אומר, "הם לא הטיפוסים הכי יציבים בעולם, בוא נגיד ככה, וכל ההתעסקות איתם לא מאוד מסודרת. היו לי כמה אמנים כאלה שהמשא ומתן איתם היה אמור להיסגר והכל עמד להסתדר אבל בסוף הם ביטלו בגלל בעיות בחיים האישיים שלהם. עם ליל וויין זה לא הסתדר מבחינת לוחות הזמנים - זה נפל על טקס פרסי ה-MTV שהוא השתתף בו - אבל גם שם היה איזה בלבול במערכות. בכלל, זו תעשייה יותר בעייתית מאחרות. קשה מאוד להתנהל איתה מבחינה לוגיסטית, אבל אני חייב להגיד לך שמי שכן הגיעו לארץ נהנו כאן בטירוף וסיפרו לכולם".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully