לא הרבה לפני יום הולדתו ה-94, לשארל אזנבור יש יותר מרץ ואנרגיה ממני. איש קטן, מעט רועד, אבל עם חיוך בלתי נגמר. הוא רוקד לו על הבמה, מתלוצץ עם צופיו על הקושי לקרוא את המילים בטלפרומפטר, נהנה עד בלי די מהאהבה המורעפת עליו מקהל האלפים שמילא את היכל הספורט ביד אליהו כדי לראותו. עמיתיו לשאנסון כבר מזמן שתו עצמם לדעת או הלכו להם מסיבות אחרות, ואזנבור, אחד הזמרים המצליחים והאהובים של המאה האחרונה, עוד כאן, ממשיך לשיר, ממאן לפרוש, והקהל מאושר.
מאיפה הכוח? החדווה? כנראה מעידן ומקום אחרים משלנו. אזנבור נולד בפריז למשפחה ארמנית מטורקיה, ומשפחתו סייעה ליהודים בזמן מלחמת העולם השנייה הנה אדם שמכיר מקרוב את הלקחים העגומים של המאה ה-20. אחד מהם, ללא ספק, הוא "החיים קצרים, ארעיים, ומלאי טרגדיות לכן כדאי להנות כל עוד אפשר". ואזנבור, כאמור, נהנה, גם כשהקול הבלתי נתפס לכשעצמו כשמדובר בזמר כל כך ותיק, כבר לא מושלם כשהיה (ולמרות זאת, אזנבור כמעט ולא נעזר בזמרות הליווי שלו, במעין הצהרה נוספת על הכוח אשר במותניו).
כי הרי כרגע זה לא ממש הקול, אלא הקהל. עבורו אזנבור הוא קול מתקליטים ישנים, הוא הצלילים של שנות ה-50 (וה-60 וה-70 וכן הלאה), הוא איתות ממחוז זיכרון שכבר לא ממש קיים. הדרקון הזה ישן, אבל נוכחותו של הטרובדור מעירה אותו בקלות ומחייה את כל אותם הזכרונות והצלילים, במין סיאנס משותף של האמן והקהל. מסביבי ישבו צופים ששרו כל מילה, אחרים מחאו כפיים בהתרגשות שכמעט לא נתקלים בה במופעים של קהל מבוגר. האנרגיה המיוחדת הזאת באוויר היא מה שהופך הופעה טובה לאירוע מוזיקלי מיוחד במינו, הרבה יותר מאשר דיוק בתו או סולו וירטואוזי.
ומה הסיאנס הזה מעלה? שירי האהבה של אזנבור הם אוניברסליים, אבל בכל זאת יש להם ניחוח של באגט. מהר מאוד האולם נעלם והתצפית על המסכים מתחלפת בתצפית על פאריס מן המונמארטר, בין משוררים שתיינים ואמנים מדוכדכים. La bohème. לא צריך לדעת צרפתית בשביל להתמכר לפנטזיה הזאת (אישית, לא הבנתי כמעט דבר מן המונולוגים של אזנבור על הבמה, אבל כנראה שהייתי במיעוט כי הם נענו בצחוק מתגלגל ומחיאות כפיים סוערות). אין צורך, כי שפת השאנסון טבועה במוזיקה הישראלית מנעמי שמר ויוסי בנאי ועד שלומי שבן וקרן פלס. למעשה, קיוויתי מאוד כי אזנבור יבצע בתל אביב את שירו "Au printemps tu reviendras", המוכר בישראל בתור "באביב את תשובי חזרה", אך לשווא.
זאת בכל זאת אכזבה די זניחה: הופעתו של אזנבור מלאה בלהיטים גדולים, הבולט שבהם הוא כמובן קלאסיקת האהבה "She", קיטש מושלם ובלתי מתנצל. כמעט כל שיר זכה, מרגע שזוהה על ידי המעריצים, לתשואות רמות, וכך המופע כולל מגוון של רגעי קסם: המונולוג של הדראג קווין המקסים ב-"Comme ils disent"; הדואט "Je Voyage" שהוא שר עם בתו קאטיה; "Mon Ami Mon Judas" שפשוט היה אחד הביצועים המוצלחים בערב. אין טעם להתעכב על כולם.
אבל אני כן רוצה להתעכב על שיר הפתיחה של המופע, שפתח גם את כל הופעותיו של אזנבור השנה. מדובר ב"Les émigrants", המוקדש, כפי שאפשר לנחש, למהגרים. בעולם שבוער סביב סוגיית המהגרים, ובפרט צרפת שעסוקה בנושא השכם והערב, קשם להגזים במשמעות המעשה של אמן כה בכיר ואהוב, המזכיר לצרפתים כי לולא הגירה הם לא היו נהנים מעבודותיהם של פיקאסו ומארי קירי, ומן הסתם גם שלו עצמו. בעת הזאת, זה רק מעלה את קרנו בעיניי.
סוף הערב הגיע אחרי מעל ל-20 שירים, וכל ההיכל עומד על רגליו להריע לאגדה. אמנם זאת הפעם השלישית של אזנבור בישראל בשנים האחרונות, כך שמוקדם לקבוע סופית שזאת הפעם האחרונה שלו במחוזותינו, אך סביר להניח שלא יהיו עוד הרבה מדי הזדמנויות נוספות. בינתיים, הזמר הוותיק נתן כל מה שעוד יש לו, והקהל החזיר לו פי כמה וכמה.
