תור של מאות מטרים השתרך מחוץ לקוליסאו דוס רקראוס בליסבון עם פתיחת הדלתות של אחד מהאולמות הכי מיוחדים באירופה. השעה הייתה שבע וחצי בערב ואנשים עמדו בשורה ישרה, מסודרת ושקטה לאורך המדרחוב הצר, כשמשני הצדדים מלצרים של מסעדות מקומיות מנסים לפתות תיירים רעבים להיכנס לאכול. עוד ועוד מבאי ובאות ההופעה של הנשיונל הצטרפו לסוף הנחיל, שלא עשה סימנים של התקדמות והגיע כמעט עד לדוכן הג'ינג'ה המפורסם במורד הרחוב. בכל מקרה אחר מפלס העצבים היה גבוה, אבל לא בעיר הזאת, ולא בערב הזה, על מזג האוויר המושלם שלו. האווירה הייתה רגועה לגמרי, קולו של אף ספסר לא נשמע, איש לא חשב על לעקוף או להידחף, וזה עוד מבלי שרוב הממתינים עשו סימנים שהם כבר התיידדו עם כמה שוטים של ליקר דובדבנים, כמו כמה זרים ספציפיים שחלקו איתם את ההמתנה.
לפנינו בתור עמדו שלוש נשים מקומיות. הערכה: כבת 70, כבת 50 וכבת 16. סבתא, אמא, נכדה. הן המתינו בתור הזוחל ונראו מעט מוטרדות. המחשבה שהאישה המבוגרת הזאת הגיעה להופעה עם בתה ונכדתה ריגשה והציתה את הדמיון. חצי שעה מאוחר יותר, כשהכניסה נגלתה לעין, העלילה קיבלה תפנית: התברר ששתי נשים המבוגרות רק ליוו את הנערה למה שככל הנראה הייתה ההופעה הראשונה בחייה שאליה היא הלכה לבדה. הן נפרדו ממנה שם והיא נכנסה פנימה, קצת מהססת. איזו נפלאה היא העובדה שמאחורי הדלתות של האולם המושלם הזה חיכו לה הנשיונל.
כי הנשיונל היא ככל הנראה הלהקה הכי מרגשת בעולם כיום. ייתכן שהיא גם הכי חמודה - איזו עוד להקה תשאיר לפני ההופעה כרטיסים איפשהו מחוץ לאולם ותקרא למעריציה בטוויטר לחפש אותם? אבל זה לא באמת חשוב, רק בונוס. מה שכן חשוב היא המוזיקה, וזאת של הנשיונל היא מהמשמעותיות, העמוקות, המטלטלות והיפות של 15 השנים האחרונות, עם שירים שמטפטפים לתוך נקיקיה העמוקים ביותר של הנפש. לליסבון הגיעה הלהקה במסגרת סיבוב ההופעות שמלווה את האלבום האחרון והאדיר שלה, "Sleep Well Beast", שיצא לפני כחודשיים, והוא גם זה ששלט ברשימה שהרכיבה את השעתיים של ההופעה: מתוך 24 שירים, תשעה היו מהאלבום הזה, כך שמוטב היה להגיע מוכנים. "Sleep Well Beast" הוא האלבום הכי פחות המנוני של הנשיונל, האווירה שלו אינטימית יותר ומיידית פחות, ולא היה ברור איך השירים שלו ייתרגמו לגרסת הבמה שלהם.
התשובה הייתה שהם היתרגמו מצוין: שניים מהם - "The System Only Dreams in Total Darkness" ו-"Turtleneck" - איפשרו למאט ברנינגר להיות קצת יותר פאנק מהשגרה, ושניים אחרים היו מרגעי השיא של הערב: "Carin at the Liquor Store", שברנינגר כתב לאשתו, ו-"Day I Die", שבמהלכו טיפס הזמר המיוחד והמשורר של הנשיונל לתוך הקהל, נבלע בתוכו והתמסר לאהבה של מעריציו. זה קרה כמה פעמים במהלך ההופעה, הקטע הזה שברנינגר חיפש חיבוקים מזרים. ולמרות שלא היה בשיאו בליסבון - הוא וחבריו הסופר כישרוניים האחים דסנר והאחים דבנדורף נראו קצת מותשים - קשה לפספס עם מוזיקה כמו שלהם, גם אם הם רק ב-70 אחוז סוללה. ותנועות האייר גיטאר המתוקות של ברנינגר בטח לא מזיקות.
זה היה ערב מיוחד שבו הנשיונל ביצעו שירים שעד לסיבוב הזה הם כמעט לא נהגו לבצע בלייב: הם פתחו עם "Karen", מתוך אלבומם השלישי "Alligator", שתרם לסט גם את "Secret Meeting" המושלם ואת "Mr November", אבל מי שהיו יותר דומיננטיים ממנו היו "Boxer", האלבום הרביעי של הלהקה שאליו חזרתי בגעגוע גדול בימים האחרונים, עם חמישה שירים מכווצי לב, ביניהם "Apartment Story", "Green Gloves", "Santa Clara" ו-"Guest Room"; והאלבום שהגיע אחריו, "High Violet", עם ארבעה קטעים, ביניהם "Afraid of Everyone" ו-"Terrible Love". דווקא לאלבום שיש המחשיבים לטוב ביותר שלהם, "Trouble will Find me", הייתה נוכחות דלה עם שני שירים בלבד, אבל מאחר ואחר מהם היה "I Need my Girl", משירי האהבה הכי יפים שנכתבו, סלחתי. מודה שהיה יותר קל לסלוח אחרי שבהמשך, רגע לפני שהלהקה ירדה מהבמה לקראת ההדרן, הגיע "About Today", שתמיד עושה בי שפטים. ההדרן נפתח עם "Nobody Else Will Be There" הגומר והסתיים, כמעט כמו תמיד, עם השיא של "Vanderlyle Crybaby Geeks", שאותו שר הקהל לבדו, ואין אדם בעולם - ציני וקשה עורף ככל שיהיה - שלא יתמסר לצמרמורות.
בדרך החוצה כולם המשיכו לשיר יחד: "All the very best of us string ourselves up for love". הדברים המשוגעים שאנחנו עושים בשם האהבה. חיפשתי את הנערה מהתור ולא מצאתי. רציתי לראות את הפנים שלה בסיומו של ערב שאני בטוח שיהיה חלק ממנה כל חייה, לשאול באיזה שירים היא צחקה ואילו מילים גרמו לה לבכות. אם זו אכן הייתה הפעם הראשונה שלה, כל הופעה אחרת בעתיד עלולה להיראות לה תפלה. הייתי רוצה לפגוש אותה בעוד עשרים שנה ולשאול האם צדקתי.
הנשיונל בליסבון, 28 באוקטובר 2017.