מיכאל הנקה נחשב אחד הבמאים הגדולים בימינו, ולא פחות חשוב מכך - ידוע גם כאחד מנביאי הזעם הקודרים של דורנו. סרטיו המהוללים ועטורי הפרסים, למשל "משחקי שעשוע", "המורה לפסנתר", "מחבואים" ו"סרט לבן", הציגו באכזריות תמונת מציאות חסרת פשרות, והיו קרים, מחושבים ונטולי קישוטים אמנותיים כמו מוזיקה מקורית או ריבוי בתנועות מצלמה. גם הומור כמעט לא היה בהם, ואף אם הגיח מדי פעם הוא התגלה כסרקסטי להחריד.
אחרי צפייה בסרטיו של הנקה, קשה שלא לחשוש מן המפגש עמו. אך בחיים האמיתיים, האופי שלו הפוך משל הדמויות בעבודותיו: הוא אדיב, חייכן, אוהב אדם ונטול גינונים. כך התגלה לי שוב עת נפגשנו לפני כחצי שנה בפסטיבל קאן, מיד לאחר הבכורה העולמית במסגרת התחרות הרשמית של סרטו החדש, "סוף טוב", שעולה כאן לאקרנים היום (חמישי).
כצפוי, גם הפעם לא מדובר במיוזיקל רומנטי או בקומדיית קולג'ים פרועה. הנקה מציג כאן את סיפורה של משפחה צרפתית בורגנית, אמידה ולא מתפקדת, שכל אחד מבניה אומלל בדרכו שלו. וכולם גם יחד אדישים לחלוטין למצוקות האנושיות סביבם, בעיקר אלה של המהגרים האפריקאים. איזבל הופר וז'אן לואי טרנטיניאן, שהופיעו יחד ב"אהבה", סרטו הקודם וזוכה דקל הזהב והאוסקר של הבמאי, מככבים גם כאן, ובצוות השחקנים אפשר למצוא בצדם את מתייה קסוביץ', טובי ג'ונס ואחרים.
הנקה, בן 75, נולד בגרמניה, גדל באוסטריה וגם החל שם את פועלו הקולנועי, ומתחילת העשור הקודם עובד בעיקר בצרפת. בתשובות שלו הוא מדלג בין צרפתית לשפת אמו, וככל שנמשך הדיאלוג, מתברר שבכל זאת יש נקודת דמיון אחת בינו לסרטיו: כמוהם, גם הקולנוען ענייני ונטול בולשיט. המענה שלו לקוני, לא מתוך חוסר סבלנות או אנטיפתיות אלא פשוט כי כך הוא רואה את הדברים, בפשטות ובתמציתיות.
"זה סרט על העיוורון הרגשי, שהוא מגיפה בחברה העכשווית", מכריז הבמאי בקצרה, וכשעולה השאלה אם זו אכן תופעה מודרנית ולא משהו שתמיד היה, מוסיף "כן, כן". רק לאחר כמה שניות, מתרצה הקולנוען ומרחיב קמעה "אנשים אף פעם לא היו נחמדים במיוחד, אבל היום הם פשוט לא מסוגלים להתמודד עם כל התמורות בחברה, אז הם מסתגרים וסוגרים את התריסים. יש פה ושם מחוות של סולידריות, כמו שראינו בגרמניה ביחס לקליטת המהגרים, אבל לרוב האנשים אכפת רק מהפופיק של עצמם. כך לפחות אני רואה את הדברים".
איך אתה מתמודד עם מבקרים או צופים שרואים בך במאי אכזר, סוציופת ופסימי באופן בלתי נסבל?
"אני פסימי? להפך, אני הקולנוען הכי אופטימי שיש. הפסימיסטים האמיתיים הם אלה שעושים סרטים שהם בידור קליל ותו לא, כי הם חושבים שהקהל טיפש מכדי לדון עמו בסוגיות רציניות".
הנקה, גבר ספורטיבי ומרשים, נראה צעיר מגילו. עם זאת, הבמאי המהולל לא מנסה לשחק אותה צעיר ברוחו, ואי אפשר למשל למצוא אותו בפייסבוק או בסנאפצ'ט. לפני כמה שנים, כשחשבון טוויטר מזויף (וגאוני) שצייץ בשמו הפך לתופעה ויראלית, הוא סירב לזרום עם הבדיחה. עם זאת, ב"סוף טוב" יש לראשונה אצלו התייחסות נרחבת לעולם הסמארטפונים, שמשפיעים עמוקות על חיי הגיבורים, וחלק מהסצינות אף מצולמות בסלולר.
"אין מה לעשות, אתה לא יכול לדבר על החברה בימינו בלי להתייחס למדיה שמשנה אותה", הוא אומר, "ואם אתה עושה את זה, צריך למצוא פתרונות ויזואליים", הוא אומר.
היה מעניין אותך לצלם סרט שלם בסלולר?
"לא במיוחד, זה גם משהו שכבר נעשה, אבל לך תדע אולי זה עוד יקרה. אי אפשר לדעת איך נצלם סרטים בעוד עשר שנים. אולי זה יהיה בטכנולוגיות שטרם הומצאו ואנחנו עוד לא יודעים על קיומן. כך או כך, זה לא מהותי. אני כבר חוויתי את המעבר מפילם לדיגיטל וזו לא הייתה טרגדיה מבחינתי. יש לי קולגות שביכו את זה, אבל אני לא רומנטיקן. הטכנולוגיה עצמה לא חשובה בעיני, כי היא בסופו של דבר רק אמצעי, והשאלה היחידה היא מה אתה מנסה להביא בה לידי ביטוי".
בסרט הקודם שלך, "אהבה", לא היו סמארטפונים וגם לא היו הרבה דמויות או זירות התרחשות, אמרת אז שהרבה יותר קשה לכתוב תסריטים מינימליסטיים כאלה. ב"סוף טוב", לעומת זאת, יש גלריה עשירה של דמויות. זה באמת הקל עלייך?
"אגיד את זה כך: קל יותר לכתוב סרט שיש בו שלל דמויות מאשר סרט שיש בו רק שתי דמויות אבל הרבה יותר קשה לצלם אותו".
בין הדמויות הללו, בולט הקשר המיוחד שיש בין הסבא במשפחה לנכדתו.
"לפחות לפי החוויה שלי, לעתים קרובות הקשר בין הדור הראשון לשלישי חזק וחיובי יותר מאשר בין הדור השני לשלישי, אולי כי הסבים והנכדים חפים מן הנוירוזות שיש בין ההורים לילדים".
במהלך הסרט מגיעה סצנת קריוקי, ואחת הדמויות מזמרת בה את "Chandelier" של סיה. זה לא בדיוק השיר שציפינו למצוא בסרט של מיכאל הנקה.
"(צוחק) הדמות שמזמרת קצת נדחקת הצידה בתוך המשפחה, וחיפשתי משהו שיאפשר לו להתפרק ולהראות את הצד האחר שלו, שמודחק בתוך הבית. בחרתי בקריוקי לשם כך, וחייבים להודות שזה לא הרעיון הכי מקורי. לגבי השיר של סיה: השחקן עצמו, פרנץ רוגובסקי, בחר אותו. זה היה רעיון שלו".
באחת הסצנות המפורסמת ב"אהבה", הדמות בגילומו של טרנטיניאן רודפת אחרי יונה, וגם כאן הדמות שהוא מגלם מדברת על יונים ונשרים. יש לך משיכה בלתי מוסברת לבעלי כנף?
"(צוחק) לא חשבתי על זה בכלל, אבל זה נכון, זה כנראה בא מהתת-מודע שלי, כנראה שמתחבא שם איזה קשר מיוחד ליונים".
במערכה הראשונה, אחד הגיבורים מדבר על כלב המשפחה בצורה המבהירה לנו שמתישהו הוא הולך לנשוך מישהו, מה שאכן קורה, אבל לא רואים את זה. למה החלטת להשאיר את הנשיכה מחוץ למסך.
"(צוחק) זה חסר לך? היית רוצה לראות את הנשיכה"?
אני רק שואל.
"הפונקציה של הכלב בסרט מסתכמת במשפט שאחד מבני המשפחה אומר הכלב לא כאן כדי לנשוך *אותנו*. מאוחר יותר, אפשר לשמוע את אחד השכנים שלה ממלמל שגם הם צריכים כלב כזה. קיומו של כלב השמירה, שתוקף את הזרים, הוא אחת הדרכים בהן הגיבורים מסתגרים מאחורי חומות, כמו כולנו".
חוץ מ"סרט לבן", כל הסרטים האחרונים שלך, וגם זה, דוברי צרפתית, שאינה שפת אמך. מה היחס שלך אליה?
"אני כותב את התסריטים בגרמנית ומתרגמים לי אותם בצרפתית. יש קטע בסרט הזה בו הגיבור מנהל צ'טים ארוטיים, ואני חושב שבגרמנית זה היה נשמע איום ונורא, אולי כי בניגוד לצרפת, לתרבות הגרמנית אין מסורת של ספרות ארוטית, ודיאלוגים ארוטיים תמיד נשמעים בה וולגריים מדי או מתחסדים מדי. האמת, אני די מודאג מן הצורה בה יתרגמו את הסצנות הללו כשהסרט ייצא במדינות דוברות גרמנית".
מה לגבי האופציה לביים שוב באנגלית, כפי שעשית בעיבוד המחודש ל"משחקי שעשוע"?
"(צוחק) איי דונט נו...האנגלית שלי גרועה מדי".
קראת לסרט "סוף טוב". כשאתה אומר "סוף", אתה מתכוון לסוף של אירופה?
"אולי. אני אף פעם לא מפרשן את עצמי, אלא משאיר פתח לאחרים. אני מנסה לעשות סרטים שלוכדים את האמביוולנטיות ואת הסתירות של החיים, כך שכל הפרשנויות במקום. אני רוצה שהצופה ייאלץ לבדוק את עצמו כדי למצוא תשובות. לי אין תשובות, יש לי רק שאלות".
