(בטריילר: קטע מ"הפי אנד" של מיכאל הנקה)
יש הרבה יותר מ-13 סיבות להתלונן על פסטיבל קאן השנה: סידורי האבטחה שלו משבשים את התנהלותו התקינה, ומן הסתם לאור מה שקרה במנצ'סטר יהיו עכשיו דרקוניים עוד יותר. בנוסף החגיגיות שאפיינה אותו במשך שבעים שנות קיומו התחלפה השנה באווירת נכאים, והוא תוסס הרבה פחות כפי שאמר לי בעל המכולת הסמוכה, אם להיגרר לקלישאות של דיווחים, "יש פחות אנשים השנה. זה רע לעסקים". כמו כן, כיוון שבימינו מוקדם מדי להתחיל את קמפיין האוסקר כבר בחודש מאי, קרנו ירדה בעיני הוליווד, ובלי קשר לכך, מעמדה של תרבות הקולנוע כולה נמצא בירידה. לאנשים כמוני, שנולדו מאוחר מדי, נותר רק להקשיב למור"קים של הוותיקים שזכו לבלות כאן בימי הזוהר.
ובכל זאת, תגידו מה שתגידו, דבר אחד אי אפשר לקחת מקאן: הוא עדיין חלון הראווה שבו נהנים להציג מיטב הקולנוענים והקולנועניות שעוד נותרו בעולם הקולנוע האיכותי, ורק בו אפשר לקבל רצף חלומי כמו זה שהיה ביומיים האחרונים, של בכורות עולמיות לסרטיהם החדשים של שניים מן היוצרים הכי מסקרנים בימינו: מיכאל הנקה, זוכה האוסקר על "אהבה", ויורגוס לנטימוס היווני, הזכור לטובה מ"שיני כלב" ו"הלובסטר".
רצה הגורל וסרטיהם לא רק באו אחד אחר השני, אלא גם התכתבו עם זה: הן הנקה והן לנטימוס יצרו דרמות פרוורטיות על הצד האפל של הבורגנות השבעה, שלא מוכנה לקחת אחריות על תרומתה לדעיכתה של החברה המודרנית. למרבה הצער, בשני המקרים התוצאה לא היתה מספקת, ולכן לא פלא כי שניהם זכו לביקורות מעורבות.
נתחיל עם הוותיק ביניהם מיכאל הנקה, אחד מן הבמאים החיים היחידים שקטפו את דקל הזהב פעמיים. בפעם האחרונה היה זה על "אהבה", ובסרטו החדש "הפי אנד" הוא שב לשתף פעולה עם שניים מכוכבי יצירת הפאר ההיא - ז'אן-לואי טרנטיניאן ואיזבל הופר.
עם זאת, סגנון העשייה כאן הרבה פחות מלא הוד והדר מאשר "אהבה" ו"סרט לבן". למעשה, "הפי אנד" מזכיר יצירות קודמות, רדיקליות וניסיוניות יותר של הנקה, שזכו לפחות תהודה, למשל "קוד לא ידוע". כיאה לכך, אמצעי המבע הקולנועיים כאן משתעשעים עם פורמט הצילום החדש שמציע הסמארטפון, וחלקים משמעותיים בדרמה הזו נראים כסרטוני סנאפצ'ט.
כל אלה נועדו להציג בפנינו את סיפורה של משפחה צרפתית, החיה במעין אחוזה מבודדת בצפון המדינה, מתעלמת באדישות מגורלם של עשרות אלפי הפליטים האפריקאים שנמצאים במקום, ועסוקה בשלל הסטיות השונות והמשונות שלה.
הסרט נרכש להפצה בארץ, אז אין טעם להרחיב עליו יותר מדי את הדיבור ובטח שלא לחשוף פרטי עלילה. נאמר רק שני דברים. מצד אחד, כרגיל אצל הנקה, גם כאן יש לא מעט רגעים בלתי נשכחים, וזאת הודות לקור הרוח של הבמאי, הקלאסה של השחקנים והנפש המסוכסכת של הדמויות שהן מגלמים. סב המנסה לשכנע את נכדתו לעשות משהו שלא יתקבל על הדעת, אם העושה לבנה דבר בלתי נתפס עוד יותר וכיוצא בכך: פעם אחר פעם, ובעיקר במחצית השנייה, מציג "הפי אנד" קטעים שמקפיאים את דם הצופים וגורמים להם לצחוק בקול רם בו זמנית.
ועם זאת, לפחות לאחר צפייה ראשונה, קשה לומר כי "הפי אנד" מתגבש להיות יצירת מופת, או אפילו יצירה עם איזושהי פואנטה. הרשתות החברתיות, ההגירה, יחסים בין דוריים ומעל הכל הניוון הבורגני הנקה נוגע בהכל באופן ממזרי, אך במחילה, גם שטחי, והסרט לא עומד בציפיות הגבוהות שמן הסתם יש לנו מבמאי כמוהו. כיאה לשמו, אין לו סוף שמח, אך בניגוד למה שאפשר היה לקוות, הסיומת שלו אינה מספקת בשום צורה, ומותירה את הצופים בה עם סימן שאלה "מה, זה הכל?"
זו גם התהיה שעולה בסיום "A Killing of a Sacred Deer", שלנטימוס היווני ביים בשפה האנגלית, עם קולין פארל וניקול קידמן כזוג אמיד ומהוגן שחייו מתערערים בשל הופעת רוח מן העבר.
גם במקרה זה הסרט עוד יוקרן מסחרית בארץ, אז כרגע נגיב עליו רק בקצרה. נגלה רק כי ככל שדרמת המתח הזו הולכת ומתקדמת, כך היא נראית כגרסה מופרעת עוד יותר של "הפי אנד" ולא פחות מכך של סרט קודם של הנקה, "משחקי שעשוע". ייאמר לזכותה כי אנחנו כל הזמן במתח לדעת מה יהיה בה הצעד הבא, וגם שהעשייה הקולנועית וירטואוזית. לנטימוס מפגין כאן יד אמן, והשחקנים עושים אף הם עבודה מעולה לא רק פארל וקידמן אלא גם ובעיקר ברי קיוגן הצעיר, שבקרוב נראה אותו גם ב"דנקרק" וכאן מצמרר כנער המחרב את החיים של השניים.
ועם זאת, גם הפעם, לפחות לאחר צפייה אחת ולפחות ביחס לציפיות, הסרט אינו מתגמל. סליחה על השנינה, אבל בעברית אפשר יהיה לקרוא ל-"The Killing of a Sacred Deer" בשם "לצבי יש בעיה", שכן לנטימוס מתקשה להצדיק את המהלכים הפרובוקטיביים הרבים בתסריט. על אף שכרגיל אצלו, היצירה כבדת המשקל הזו מתהדרת ביומרות ובחשיבות עצמית, בסופו של דבר היא מצליחה רק לדגדג את המטרה שלה, ולא באמת לירות לה בין העיניים.
ולסיכום: בזמן שדונלד טראמפ מבקר בארץ, גם קאן זכתה למעין ביקור נשיאותי: אל גור פקד את השטיח האדום שלה לרגל "An Inconvenient Sequel: Truth to Power" ההמשכון של "אמת מטרידה", הדוקו האקולוגי זוכה האוסקר בכיכובו מ-2006, שכבר הוקרן מוקדם יותר השנה בסאנדנס והתקבל שם די באדישות.
במהלך ביקורו בריביירה, גור נשאל כמובן על טראמפ ועל המדיניות הסביבתית שלו. האם הנשיא הטרי יבחר לסגת מהסכם פריז, שהושג בוועידת האקלים לפני שנתיים והציג התקדמות בינלאומית משמעותית במאבק בהתחממות הגלובלית? "אי אפשר לדעת, אבל אני מקווה שלא", ענה מי שהיה סגנו של קלינטון. "במידה שכן, זה יהיה דבר מסוכן עד מאוד, לנו ולעולם כולו".
כיוון שאיכות הסביבה כבר מזמן יצאה מן האופנה, דבריו של גור נפלו על אוזניים ערלות, ובאופן כללי נוכחותו כאן והסרט לא עוררו תהודה. בפעם הבאה שהעיתונאים בקאן מתלוננים (בצדק) שהחום בריביירה בלתי נסבל, שיאשימו רק את עצמם.