פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אסור להשוות: העונה השלישית של "היהודים באים" משאירה אבק לשאר תוכניות הסאטירה

      לא זאת בלבד שהעונה החדשה כוללת שרשרת של מערכונים גאוניים לפנתיאון המרשים-גם-ככה של "היהודים באים", אלא שהיא מציגה גם התדלדלות משמעותית בפילרים הסתמיים, מה שהופך את העונה השלישית לטובה שלה עד כה. בנוסף: "עד כאן" עדיין חמודה ו"מדינת הגמדים" מביכה

      אסור להשוות: העונה השלישית של "היהודים באים" משאירה אבק לשאר תוכניות הסאטירה
      באדיבות כאן 11

      השימוש במאורעות מעברו העשיר של העם היהודי, ואז הפיכתם לתמונת מראה מעוררת חלחלה וצחוקים רמים לימינו אנו, היו לחם חוקה של "היהודים באים" מאז ראשית ימיה. כעת, בעונה השלישית שלה, היא מעלה את הקונספט הזה לדרגת אמנות. שתי העונות הקודמות, שמערכוניה לא לגמרי היו אחידים ברמתם, שייפו את מיומנויות הכותבים באופן שהפך את "היהודים באים" לחדה ומדויקת מאי פעם, ואת העונה השלישית לטובה ביותר עד כה. זה התחיל כבר בספיישל שלה לכבוד יום העצמאות, שבניגוד לבדרך כלל הציג מוטיב אחד והתמקד בתקופה ספציפית בתולדותינו: סופה של המדינה החשמונאית. קשה להתעלם מהדמיון המבהיל בינה לבין מדינת ישראל - הסכסוכים הפנימיים שקרעו את החברה מבפנים ועזרו להקל על גוויעתה עוד לפני שכוח חיצוני בכלל הגיע לכבוש אותה 77 שנים אחרי שקמה. ישראל עוד לא שם, השבח לאל, אולם "היהודים באים" המחישה בגאונות עד כמה הדרך לשם קצרצרה, ועשתה זאת בלי לוותר על להיות מאוד מצחיקה.

      הרמה הזו מתווה גם את העונה החדשה, לא מעט בזכות התדלדלות משמעותית בנפילות ובפילרים הסתמיים. גם מערכונים שאינם מושלמים או לא מצחיקים בצורה יוצאת דופן, עדיין מפגינים רוב הזמן היכרות מעמיקה עם המקורות וההיסטוריה היהודיים, הבנה של פלפולי המורשת (כמו ריכוך אירוטיקת שיר השירים באנלוגיה לאהבת היהודי ואלוהיו), חוכמה רבה וחדות. למשל סדרת הכהנים - היא אמנם לא מדהימה וקצת חוזרת על עצמה, אך משקפת יפה כיצד בעלי השררה והשפע מאז ומתמיד עשו זאת על חשבונם ותוך ניצולם של העניים. או עץ הכסף המיותר של קק"ל, שצולם מן הסתם זה מכבר, אבל מדהים עד כמה הוא מתאים לכותרות כרגע, וכן הלאה.

      זו עדות גדולה לכך ש"היהודים באים" מתמקצעת ומתהדקת, אך כמובן, מה שהופך אותה לחובת צפייה הוא העובדה שהעונה החדשה מוסיפה בקצב בלתי נדלה מערכונים אדירים לפנתיאון המרשים-גם-ככה שלה. "יש לי אהוב בסיירת חרוב", שבמסגרתו יעל שרוני בשחור לבן שרה בפרוטרוט כיצד כולם בצבא - מן הש"ג ועד הרמטכ"ל - תקפו אותה מינית. גרסת "פרפר נחמד" שמסבירה לילדים על מכת בכורות. אברהם אבינו כג'ורג' קוסטנזה שמציע דת עם אל של כלום. "כשהבאבא סאלי פגש את האר"י", שאמנם יקומם רבים מהמאמינים, אבל מה לעשות, ממש מצחיק (מעניין עד כמה מוני מושונוב התקשה לשמור על פנים רציניות). סדרת שלמה המלך כנער מתבגר (ומאוד כשרוני) היא הברקה, ויש עוד ועוד. פרות קדושות נשחטות על ימין ועל שמאל, אולם תמיד עם אמירה ומטרה מאחורי זה.

      ככל שעורמים את הדוגמאות הללו, ניכר משהו מהותי: יניב ביטון מככב כמעט בכולן. בקאסט כה נהדר (שמלבד הנ"ל כולל גם את עידו מוסרי ויוסי מרשק) ועם תחרות עזה מצד יעל שרוני הנפלאה, ביטון גונב את ההצגה כמעט בכל מערכון שהוא נמצא בו. זה אמנם היה ברור כבר מתחילת דרכה של "היהודים באים" - עם יוסף החולמני (יוחזר לאלתר!), לאה אמנו ודמויות נוספות - אבל רק הולך ונעשה מובהק יותר ככל שעובר הזמן, אלמנט שתורם אף הוא לעליונותה של העונה החדשה.

      נשיקה/סטירה

      איכשהו הפך כאן 11 למעוז הסאטירה הטלוויזיוני. בו זמנית משודרים בימים אלה בתאגיד העונה השלישית של "היהודים באים", העונה השנייה (שהגיעה בזריזות אחרי העונה הראשונה) של "עד כאן" והתוכנית החדשה "מדינת הגמדים". אם זה לא מספיק, בתאגיד עובדים בימים אלה על תוכנית סאטירה נוספת בהובלת תם אהרון, שעקר לשם מ"גב האומה" (והחל מהעונה הנוכחית נמנה גם עם כותבי "היהודים באים").

      "מדינת הגמדים", תוכנית בובות המבוססת על הפורמט הבריטי "ניוזוידס", היא מסוג היצירות שאתה ממש מקווה שיהיו טובות, ושגם אם הן לא ממש מוצלחות כבר בהתחלה אולי יורגש שיפור כעבור כמה פרקים. העיצוב אמנם נהדר, ההקפדה על פרטי הארט מרשימה, כמה מהחיקויים מעולים (אחרים ממש לא, וקצנו בחיקויי מזרחים שמבלבלים בין ח' ל-כ') - אבל אם לומר את זה בלי כחל ושרק: היא פשוט לא מצחיקה. גם כשיש לה רעיונות חביבים (נניח, המערכון על רוחו של פרס שמנסה לשכנע את רוני אלשיך לרקום סביב מותו תיאוריית קונספירציה בדומה לרבין) היא לא מצליחה להוציא אותם לפועל באופן ראוי. למעשה, בחלק ניכר מהזמן היא פשוט מביכה. רוב הקטעים עם אביב גפן ואייל גולן לא עובדים, או מרב מיכאלי ושלי יחימוביץ' שמנסות להפעיל את מורשתו הערבית של איימן עודה לתועלתן - ה"יום אסל, יום בסל" שהן אומרות שוב ושוב אחת לרעותה גרם לי להתכווץ במושבי. היא כל כך לא שם עד שקשה לא לתהות אם בכלל יש לה תוחלת, אם יש טעם לבדוק שוב בהמשך.

      לעומתה, "עד כאן" - תוכנית הפאנל הקומית שמשסה ימנים ושמאלנים זה בזה - ממשיכה להיות חמודה. כמובן, כשם שקורה גם בתוכניות פאנל קומיות דומות כ"גב האומה" או "מועדון לילה", העובדה שרוב החומרים מתוסרטים מבעוד מועד מנטרלת לא מעט מהזרימה ומהחדווה שלה. ולמרות זאת, רוב הזמן היא משעשעת ומבדרת. מיכאל הנגבי מנחה באותו חן שהכרנו ממנו כבר מאז ימי "ועכשיו ברוך", ההלצות חביבות רוב הזמן משמאל ומימין, אולם הכוכבים האמיתיים של הפאנל (כשהם נמצאים) הם אבי אטינגר וירמי שיק בלום. ההומור הסהרורי שלהם שובר פעמים רבות את התבנית של פאנצ'ים מחושבים בעזרת סנוקרות שמפתיעות את שני צדי הפאנל. ובדומה לאותן תוכניות פאנל, גם היא מהווה בעיקר אופציית זפזופ מוצלחת מאשר דייט טלוויזיוני חיוני.

      "עד כאן" משודרת בימים ראשון ושלישי ב-22:00 בכאן 11
      "מדינת הגמדים" משודרת בימי חמישי ב-21:00 בכאן 11
      "היהודים באים" משודרת בימי חמישי ב-21:30 בכאן 11
      כל פרקי התוכניות האלה זמינים בעמוד היוטיוב של כאן 11