לאחר שכבר השתמשו ב"אוקז'ה" וב"סיפורי מאירוביץ'" כדי לגרום לאולפנים ההוליוודיים להתחיל לשקשק, נטפליקס עשתה בסוף השבוע האחרון קפיצה מדרגה נוספת עת העלתה לאוויר את "Mudbound", או בשמו העברי - "פרחים בבוץ". בזכותו, לראשונה יש באמתחתה של ענקית הסטרימינג תוצר שהוא לא רק מדובר, אלא גם צפוי באופן כמעט ודאי לקבל מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר.
בתחרות, שגם השנה את רוב הסרטים המדוברים בה ביימו גברים לבנים, "פרחים בבוץ" מתבלט הודות לזהות היוצרת שמאחוריו - די ריס, קולנוענית שחורה שפרצה בתחילת העשור עם סרט האינדי הקטן והיפה "Pariah". נוסף לכך, הוא עוסק בסוגיות בוערות שכמעט אף סרט אחר לא העז לגעת בהן השנה, וגם זה כמובן מקנה לו נקודות זכות בקרב על תשומת הלב הציבורית. בהתבסס על ספר בשם זהה של הילרי ג'ורדן, עוקבת הדרמה ההיסטורית אחר שתי משפחות במיסיסיפי של שנות הארבעים, אחת לבנה והשנייה שחורה, ונעזרת בסיפורן כדי לחשוף את האפליה והדיכוי שהיו מנת חלקם של השחורים באותה תקופה.
כדי לעשות זאת, בונה הסרט לנגד עינינו גלריה כה עשירה של דמויות, עד כדי כך שבזמן הצפייה חש הקהל כאילו הוא מעלעל בספר עב כרס. בצד הלבן אנו פוגשים את אב המשפחה (ג'ייסון קלארק), גבר רופס למדי שמתקשה להתמודד עם אביו הכוחני (ג'ונתן בנקס), שעם הזמן יתגלו לנו ממדי הגזענות המפלצתית שלו, וגם אינו בעל מוצלח לרעייתו (קארי מאליגן), שנישאה לו אך ורק בשל הדפוסים החברתיים של אותם ימים. מן הצד השני, הזוג השחור שחי בצמוד להם (רוב מורגן ומרי גיי בלייג'), נדרש להתרפס בפניהם כדי לשרוד כלכלית, והתסריט מציג בפנינו בפירוט את המנגנונים של מערכת הדיכוי באותם ימים, בהם מצאו מדינות הדרום דרכים להנציח את משטר העבדות גם עשרות שנים לאחר תום מלחמת האזרחים.
למרות ההבדלים המעמדיים ביניהם, לשתי המשפחות יש מכנה משותף אחד: כל אחת מהן שלחה את אחד מבניה לשדה הקרב. כשמלחמת העולם השנייה מסתיימת, הם חוזרים הביתה ומתעקשים להפגין בציבור את יחסי האחווה בעיניהם, דבר שהוא כמובן לצנינים בעיני הרחוב הגזעני ומוביל את הסרט לעבר השיא הדרמטי, האלים והמטלטל שלו.
ג'ייסון מיצ'ל, מי שגילם את הראפר Easy-A ב"Straight Outta Compton" מצוין כאן בתפקיד אחר לגמרי, כחייל המשוחרר השחור. גארט הדלונד הלבן עושה עבודה מעולה אף הוא כאחיו לנשק, וזה נכון גם לגבי שאר תצוגות המשחק כאן.
עם זאת, ההשתפכות האמריקאית על "פרחים בבוץ" נראית מופרזת, בלשון המעטה. לא רק שהסרט צפוי לככב בעונת הפרסים, הוא גם נהנה מהעיטור הכי יוקרתי בימינו - ציון כמעט מושלם באגרגטור הביקורות רוטן טומטוז. כלי תקשורת רבים מגדרים אותו כיצירת מופת וכקלאסיקה מיידית, ורק מבקר מוביל אחד, ריצ'רד ברודי השקול והמהימן מן הניו יורקר, העז לשבור את הקונצנזוס נגדו.
והוא צדק: הסרט לא רע, ומהווה תזכורת היסטורית חשובה. טוב שעשו אותו, ראוי שיצפו בו - אבל הוא אינו מופתי. מי שאומרים אחרת עושים זאת ככל הנראה גם מתוך פוליטיקת זהויות, תקינות פוליטית ושאר הגורמים שמטים את השיח האמריקאי ומנכשים ממנו כל שיקול אמנותי.
במחילה, המעלות של הדרמה המהוללת הזו רבות, אך כך גם החסרונות. הסרט נע בכבדות, ממש כמו עגלה בבוץ, והוא מבוים ביד גסה. אין לו יד סגנונית ברורה, ולכל אורך הדרך ניכרות באופן בוטה השפעות של מקורות אחרים, אם זה המקור הספרותי או יצירותיו הקולנועיות של טרנס מאליק, למשל. נוסף לכך, לקלישאות כאן אין סוף, ובסיכומו של דבר, הלהיט המדובר גם לא מחדש משום בחינה ולא מביא משהו שלא ראינו כבר קודם לכן. הצפייה בו, שנמשכת כשעתיים ועשר דקות, מייגעת לא פעם, ורק לעתים רחוקות מספקת רגעים בלתי נשכחים.
ובכל זאת, האקדמיה האמריקאית לקולנוע מוכנה ככל הנראה להסיר את החרם הלא מוצהר שלה על נטפליקס ולהמטיר פרחים מעל "פרחים בבוץ". ברור גם למה היא עושה זאת: כדי שיהיה לה עלה תאנה לכסות בו את האוסקר הלבנבן כתמיד, את טראמפ, את ויינשטיין ואת כל השאר. זה אולי נכון פוליטית, אבל המעשה הזה פוגע קודם כל בסרט עצמו, הסובל מהרמת ציפיות שאינו כשיר להתמודד עמה.
ומהוליווד נחזור לביצה שלנו, ונסיים בהערת אגב: אף ש"פרחים בבוץ" כה לוהט, הוא עלה כאן כמעט בחשאי, בלי שיווק או יחסי ציבור. יתרה מכך: שמו אפילו לא הופיע בניוזלטר השבועי שקיבלתי כמנוי של ענקית הסטרימינג, ובתחילה גם לא מצאתי אותו בחזית העמוד הראשי, בקטגוריית "נוספו לאחרונה". היה צורך לכתוב את שמו במנוע החיפוש כדי להגיע אליו.
כל זה מלמד אחד משני דברים: או שלנטפליקס העולמית לא ממש אכפת מנקודה קטנה על הגלובוס בסדר הגודל של ישראל ולכן לא בוער לה שישקיעו בה מאמצים, או שהם והשלוחה הישראלית מודעים לכוחם ויודעים כי גם בלי להתאמץ, כולנו נמהר להתייחס ל"פרחים בבוץ". אכן עשינו כך, אז הם כנראה צודקים.
