יש לא פחות מארבע נקודות מבט שונות דרכן אפשר להסתכל על "סיפורי מאירוביץ'". הנרטיב הראשון: זהו סרט חדש של נוח באומבך, מן היוצרים הבולטים בקולנוע האמריקאי העצמאי של חצי היובל האחרון, החתום כבר על כמה וכמה יצירות נהדרות ובהן "בועטים וצורחים", "חיים בן השורות", "פרנסס הא" ו"גברת אמריקה".
אך למרות מעמדו הרם של באומבך במסך הגדול, הדרמה הקומית הזו דילגה על האולמות לאחר הקרנת בכורה במסגרת פסטיבל קאן לפני תשעה חודשים, ועלתה ישירות לנטפליקס בסוף השבוע האחרון. כלומר, יש כאן גם סיפור על התחזקות שירותי הסטרימינג לעומת המודלים הישנים של ההפצה הקולנועית.
ועוד פרט לא טריוויאלי: אדם סנדלר ובן סטילר משתפים כאן פעולה לראשונה מאז חלקו מסך לזמן קצרצר ב"גילמור המאושר" לפני עשרים ואחד שנה, כך שהסרט הוא גם מפגש פסגה בין שניים מן הקומיקאים המצליחים בתקופה זו. נוסף לכך, מופיעים בצדם דסטין הופמן, ג'אד הירש ורבקה מילר, בין השאר, אז אפשר גם לראות בו כהתכנסות של כמה מן האושיות היהודיות הגדולות בהוליווד העכשווית.
בקיצור: לא משנה אם אתם מתעניינים בקולנוע נטו, באחורי הקלעים של התעשייה או ברכילות אתנית, "סיפורי מאירוביץ'" אמור לסקרן אתכם. עכשיו נותר רק לספר על העלילה, שהיא בסיסית, נדושה וצפויה למדי: באומבך מכניס אותנו כאן לתוך הקרביים של משפחה יהודית ניו יורקית, בה האבא (דסטין הופמן) הוא אמן מתוסכל, הפורק את תסכוליו על שלושת צאצאיו (סטילר, סנדלר ואליזבת מארוול), שגם להם כמובן צרות משלהם. בקיצור: כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו וכל המשפחות האומללות נראות כאילו יצאו מסרט של וודי אלן.
באומבך כבר גרר בעבר השוואות לוודי אלן, וכאן ניכר יותר מתמיד כי הושפע מן הסרטים של אביו הרוחני, בעיקר אלה שעשה בין שלהי שנות השבעים לאמצע שנות התשעים. חוץ מן הנוכחות של הבמאי בעצמו, יש כאן כמעט את כל המרכיבים המזוהים עמו, לפחות מאותה תקופה: דמויות נוירוטיות, דגש על דיאלוגים שלא בא על חשבון מבע קולנועי עשיר ואמנותי, לעג לעולם האמנות הפלסטית, חילופי דברים חדים, שלל רפרנסים אינטלקטואליים וכמובן גם מנה גדושה של סקסיזם.
רוב הזמן, מתקשה באומבך להיתלות באילנות הגבוהים. צפיתי בסרט פעמיים: פעם על המסך הגדול בפסטיבל קאן ופעם בנטפליקס, ובשני המקרים "סיפורי מאירוביץ''" סבל בעיני מאותן שלוש בעיות.
בעיה ראשונה: בעבר, השכיל באומבך לתת תחושה של זמן ומקום ואפילו התוצרים הפחות מוצלחים שלו, למשל "כשנהיה צעירים", היטיבו לתפוס הוויה של דור ולכן בכל זאת היה בהם משהו מעניין וראוי. הפעם, בניגוד לכך, אין את הממד הזה.
בעיה נוספת: ברור שדמויות חייבות להיות מורכבות ולכן גם להתהדר בתכונות שליליות, אבל פה זה מוגזם. הגיבורים ב"סיפורי מאירוביץ'" מעיקים באופן קיצוני, הדינמיקה ביניהם קשה מנשוא ובשתי ההזדמנויות, הצפייה בסרט לא היתה נעימה. התחושה היא שבאומבך משליך את הקהל לתוך קבוצת ווטסאפ משפחתית קודחת בלי אפשרות לפרוש ממנה.
הבעיה השלישית היא החמורה וגם הפשוטה מכל: זה פשוט לא זה. אמנם באומבך הוא אחד מן הקולנוענים האמריקאים המוכשרים, הרגישים והשנונים בנמצא, אבל "סיפורי מאירוביץ'" כמעט לא מצליח להצחיק או לרגש. יש בו מעט מדי רגעים סוחפים באמת ובסופו של דבר, רובו די סתמי ונשכח.
אך אי אפשר לבטל את "סיפורי מאירוביץ'" לחלוטין, ובכל זאת יש בו כמה סצינות חזקות. לרבות מהן אחראית התגלית הגדולה שלו, גרייס ואן פאטן, בת 21. במציאות היא בתו של במאי הטלוויזיה טימותי ואן פאטן, זוכה האמי על עבודתו ב"אימפריית הפשע" ו"הפסיפיק", וכאן היא משחקת את נכדתו של דסטין הופמן ובתו של אדם סנדלר, איתו היא מנגנת דואט מרגש על הפסנתר, שמגיח כבר בדקות הראשונות ונותר עד הסוף כאחד הרגעים הכי נוגעים ללב בסרט. השחקנית הצעירה גם מככבת בסצנת הסיום, המתגלה כסגירת מעגל חכמה, צובטת ומלאת תקווה של הסיפור כולו.
נוסף לכך, באומבך מסתייע לא פעם בשותפו, הצלם הדגול רובי ריאן, כדי לחפות על הטקסט החיוור בכמה משיכות מכחול מענגות. אם תנועות מצלמה יפהפיות זה מה שאתם מחפשים בחיים, פה תקבלו את מבוקשכם. גם עבודת העריכה כאן מופלאה ובסך הכל "סיפורי מאירוביץ'" הוא ככל הנראה הסרט הכי קולנועי שנטפליקס הפיקה והקרינה עד כה, וצעד גדול נוסף של שירות הסטרימינג בדרך להפיכתו לשחקן שווה ערך באמנות עשיית הסרטים.
ענייין אחרון: אף שכבר מן השם "מאירוביץ'" ברור לנו כי בני המשפחה יהודיים, אין בהתנהלות שלהם סממנים מופגנים נוספים שמעידים על כך בהכרח: בין השאר, באחת הסצינות הראשונות אנו צופים בהם אוכלים בשר כריש, שכמובן אינו כשר. לעומת זאת, הם לא מקיימים ריטואלים מסורתיים כלשהם בהמשך. כמו כן, גם בלי קשר לאספקט הדתי, לא היה שום דבר בהתנהלות שלהם שגרם לי לשים לב לכך שהם משפחה יהודית דווקא.
למרות זאת, עמיתיי בצפון אמריקה הגדירו את הדרמה הקומית הזו כ"אחד הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות". חברי הקנדי מאט הופמן כתב, למשל, כי באומבך "לוכד כאן באופן מושלם את הדינמיקה הספציפית שאופיינית למשפחות יהודיות". אני לא ראיתי את זה, כך שיש פה הוכחה נוספת לכך שקנדים ואמריקאים תופסים את ההוויה היהודית בצורה אחרת לגמרי מישראלים, וזו עוד נקודה מעניינת שעולה מן הצפייה ב"סיפורי מאירוביץ'" ובכל זאת מצדיקה התייחסות אליו.