בסוף השבוע האחרון, בו הסתער "ליגת הצדק" האימתני על האולמות, הסיפור הקופתי האמיתי היה שייך בכלל לסרט אחר: "פלא", דרמה נטולת אפקטים, שאמנם משתתפים בה כוכבים בשיעור הקומה של ג'וליה רוברטס ואוון ווילסון, אבל תקציבה נמוך יחסית וקמפיין העלייה שלה לא היה מרעיש אוזניים. בכל זאת, היא צפויה ליהנות בקופות אמריקה מספתח של כ-30 מיליון דולר, פי שלוש מן הצפוי והרבה יותר מעלותה. גם בארץ, ההמונים נוהרים. מניסיון אישי: קשה היה למצוא כרטיס ברשתות השונות במהלך יום שבת האחרון, ומי שבכל זאת הגיע ברגע האחרון וחפץ לצפות, נדרש לעשות זאת משורה 2 בצד.
אחת הסיבות להצלחת הסרט היא שהוא מבוסס על ספר מוכר ואהוב בשם זהה, אותו כתבה ר"ג פלאסיו. בהשראת רב המכר, עוקב "פלא" אחר ילד שנולד עם עיוות גנטי חמור. הוריו, אותם מגלמים ווילסון ורוברטס, שמרו עליו בצמר גפן כדי שלא יצטרך לסבול מהצקות הסביבה, אבל בשלב מסוים הם מחליטים בכל זאת לשלוח אותו לבית ספר רגיל, והדרמה מתארת את ניסיונות השתלבותו במקום, בין ילדים אכזריים שלועגים לפניו המעוותות וכאלה שבכל זאת בשלים מספיק כדי להבין שאסור לשפוט ספר לפי הכריכה.
מובן כי ראינו לא פעם סרטים שהציגו סיפורים דומים, אבל "פלא" בכל זאת מצליח לבדל את עצמו בזכות מבנהו הייחודי. בדרך כלל, יצירות שכאלה מתמקדות אך ורק בדמות הראשית, אך כאן משרטטים דיוקנאות של הדמויות שמקיפות אותה ומבהירים לנו כיצד הנסיבות המיוחדות משפיעות גם עליהן. עד כדי כך התסריט פה עושה עבודה יסודית, שאנחנו לומדים בהרחבה גם על התמורות בחייה של החברה הכי טובה של אחותו של הגיבור, וזו אחת האפיזודות הכי יפות פה.
רוחב היריעה הזה נועד לנתץ את הקונבנציה המובילה של סרטים מסוג זה, בהתאם לה כל הדמויות מתגלות כקדושות מעונות המקריבות את חייהן למען הגיבור, שכל העולם סובב סביבו. "פלא" אמין ואנושי הרבה יותר, כיוון שהוא מראה כי גם לסביבתו של הילד המיוחד יש מאווים ומצוקות משלה, שלא בהכרח קשורות בו.
נוסף לזאת, המבנה העלילתי של התסריט מאפשר לו להבהיר כי בחיים, הדברים נראים אחרת בקלוז-אפ מאשר מרחוק, והתנהגויות שעשויות להיראות לנו כאנוכיות או קפריזיות, נובעות למעשה מסיבות אחרות לגמרי ברגע שיורדים לשורש העניין ומנסים להבין לעומק את האדם עליו אנחנו כועסים. בכלל, "פלא" מקדם מסרים של הבנה, סובלנות וקבלת האחר. לאור הנתונים ולפי התרשמות אישית, ילדים רבים צופים בסרט וטוב שכך, שכן סביר להניח כי אחריו, הם יתייחסו הרבה יותר יפה לחבריהם לספסל הלימודים השונים מהם חיצונית או פנימית.
הבמאי סטיבן צ'בוסקי כבר היה אחראי ל"כמה טוב להיות פרח קיר", מסרטי הנעורים היפים של השנים האחרונות, וגם כאן הוא עושה את מלאכתו באופן רגיש ומרגש. ג'וליה רוברטס ואוון ווילסון טובים בתפקידיהם, אם כי לא בצורה יוצאת דופן, ואת ההצגה גונב הצוות הצעיר: ג'ייקוב טרמבלי, שהתגלה ב"חדר", כגיבור; איזבלה וידוביץ' כאחותו, ודניאל רוז ראסל כחברתה הטובה; ונואה ג'יופ, שאותו אפשר לראות כעת גם ב"סודות הפרברים", כיחיד מילדי הכיתה שמתייחס אליו באופן בוגר וחברי. לא יהיה מופרך לנחש שעוד נראה בעתיד את ארבעת אלה מלוהקים לתפקידים נוספים.
המלעיזים יטענו ודאי שהתוצאה דידקטית וסנטימנטלית, אבל הביקורות הללו צפויות הרבה יותר מאשר הסרט עצמו, ובכל מקרה גם לא מדויקות: "פלא" משכיל לשמור על גבולות הטעם הטוב, הקיטש שלו מידתי, הפדגוגיות מתונה והצופים לא אמורים לחוש לרגע אי נוחות או שהם קורבן למניפולציה.
הבעיה ב"פלא" אחרת: לגיבורים אין מטרה אחת ברורה או קונפליקט גדול שהם עומדים בפניו למשל, להצליח במבחן כלשהו. כתוצאה מכך, לעתים יש תחושה שאנו לא צופים בסרט עם התחלה, אמצע וסוף, אלא באסופת פרקים של סדרת טלוויזיה שחוברו להם יחדיו. ראוי להעריך את העובדה שהתסריט כאן שובר את הכללים, אבל יש סיבה למה החוקים הללו קיימים מלכתחילה, ובלעדיהם לא כל כך ברור לאן העלילה מתקדמת ובאיזה קצב.
אך בסופו של דבר, הסיומת כאן מספקת, וכך גם הסרט כולו. למרות הנחיתות במשאבים התקציביים, משכיל "פלא" להשיב מלחמה שערה ל"ליגת הצדק" ודומיו, ועוד מוציא את הצופים בו עם שיעורים הרבה יותר חשובים לחיים. לפעמים לא צריך לאסו כדי להיות גיבור או גיבורת על.