מאז ומעולם היה המעניש דמות יוצאת דופן בגלריית הגיבורים של מארוול, בעיקר מכיוון שהוא כמובן לא באמת גיבור. מאז טרילוגיית "האביר האפל", הנטייה הטבעית של סדרות וסרטי קומיקס הייתה לנסות ולחקור את גבולות המשחק של הגיבורים - הקו הדק שמפריד ביניהם לבין נבלים. המעניש חי מאז הצגתו הראשונה בקומיקס במקום הזה, כדמות שחור-לבן קלאסית, מערכת צדק של איש אחד: תובע, שופט ומוציא להורג. זה היה גם החשש הגדול לגבי הרלוונטיות של דמות שכזו במציאות המורכבת של 2017 בארה"ב. לתפיסת עולמו של המעניש, המוסדות ושומרי הסף כשלו כולם - האחריות היא של בעלי הכוח לקחת את החוק בידיהם ולהביא את עושי הרע על עונשם בלי ביורוקרטיה ושימוע. באופן מצמרר, זו גם תפיסת עולמם של טרוריסטים ומבצעי ירי המוני בשנים האחרונות, והמסר הזה בסדרת קומיקס מושקעת מבית היוצר של האולפנים המצליחים בעולם ובשירות הסטרימינג הפופולרי מכולם - עלול להוות הצדקה למי שתפיסת עולמם זהה.
יוצר הסדרה, סטיב לייטפוט ("חניבעל"), כנראה מודע לבעייתיות הזו, ולפחות ברמה הרעיונית ניסה לקחת את הסדרה למחוזות מעט פחות נחרצים. ג'ון ברנטל הקשוח כבר הפציע בדמותו של פרנק קאסל רדוף הנקם והטרגדיה בעונה השנייה של "דרדוויל". לפחות מבחינת הליהוק, קשה היה לקלוע טוב יותר בשחקן שישקף את הזעם התמידי שמלווה את הדמות. כשפגשנו בו אז לראשונה, הוא היה מצוי בעיצומו של מסע נקם רצחני נגד המעורבים בהרג משפחתו. כעת הוא מוצא את עצמו מסובך עד צוואר בקונספירציית טיוח של סדרת מבצעים רצחניים ומפוקפקים שבוצעו בקנדהאר, אפגניסטן, בעת שהיה מוצב בה עם יחידתו בצבא האמריקאי. כפי שצפוי בעלילות מן הסוג הזה, ההשלכות מקיפות שלל בכירי ממשל וגורמי ביטחון, יוצאי צבא ומודיעין. הבולט שבהם הוא אדם מסתורי המכנה עצמה "מיקרו" (אבון מוס-בכרך, "בנות"), שמחזיק במידע חיוני על המעורבים והופך לבן בריתו הלא צפוי של קאסל, הזאב הבודד.
בעזרת הנרטיב הזה על קווים אפורים בין גבורה לפשע, מנסה לייטפוט לנתב את הסדרה לשלושה סיפורים עיקריים: הראשון הוא הניסיון של סוכנת המועצה לביטחון המולדת, דינה מדאני (אמבר רוז רווה), להתחקות אחר פרטי התקרית ולאתר את האשמים. השני הוא הציוות בין קאסל ומיקרו בניסיון אלים הרבה יותר לחסל את החשבונות עם המעורבים, והשלישי הוא ההשפעה של פוסט טראומה מלחמתית על יוצאי צבא ששבו הביתה אחרי שירות ממושך ועמוס זוועות. ברגעיה הטובים, "המעניש" היא העונה הטובה ביותר של "הומלנד" שמעולם לא שודרה, ועיסוק מסקרן בשאלת התיקון השני לחוקה (החופש לשאת לנשק) וההפרטה של סוגיית הביטחון הלאומי לחברות פרטיות ומפוקפקות, שמשמשות כקבלני משנה שלוחי רסן. אף שהסדרה מתקשה לא פעם לקשור את שלושת הסיפורים לרצף קולח ורציף, היא מצליחה להציף באמצעותם שלל נושאים רלוונטיים לסדר היום, ואף להציג באופן חכם את התחום האפור של הנכון והלא נכון, וההצדקה לטיעוניהם של כל הצדדים.
ראוי להחמיא ללייטפוט על הכוונות הטובות והעיסוק הלא שגרתי בחוויות של יוצאי צבא (באופן שמזכיר את "מטען הכאב" זוכה האוסקר של קתרין ביגלו), אולם למרבה הצער, כל אלה לא הופכים את "המעניש" לסדרה טובה. בראש ובראשונה מדובר בסדרה הנמרחת ביותר ביקום הטלוויזיוני של מארוול ונטפליקס, בפער עצום על המתחרות. מתוך 13 פרקי העונה, ניתן היה להעלים בקלות 5, ובכלל לא בטוח שכאן צריך לעצור. האקספוזיציה נגררת וזוחלת במשך במשך יותר משני פרקים, ללא כל מתן תגמול לצופים שמחפשים משהו להיאחז בו כדי להמשיך. תפיסת ה"סרט שמחולק ל-13 חלקים" של סדרות נטפליקס היא לא עניין חדש, והיא שנויה במחלוקת כשלעצמה, אבל ב"המעניש" היא מגיעה לשיא וגוררת רגליים ללא הפסקה. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא הפלאשבקים החוזרים של קאסל למשפחתו המנוחה, ובעיקר לאשתו. אמנם מדובר במניע היחיד כמעט לפעולותיו, אבל הרפטטיביות הנוראית הזאת של פלאשבק ושוב פלאשבק ושוב פלאשבק, של אותה סצנה בדיוק, הופכת מייגעת ותמוהה ככל שהסדרה מתקדמת.
ברנתל עצמו, כאמור, יעיל מאוד בהצגת הזעם והכאב התמידי של קאסל, אבל לאורך זמן קשה להפתיע ולחדש עם ההתנהלות הזו. ומאחר שדמותו לא גדלה או משתנה או מעמיקה את המעטה החיצוני המוכר שלה לאורך הסדרה כולה, רגעיה המרגשים באמת של הסדרה מגיעים דווקא עם דמויות משנה, כמו קארן פייג' (דברה-אן וול הנהדרת, שגילמה את אחת הדמויות הטובות ביותר ב"דרדוויל") הנלחמת על חפותו של קאסל, מיקרו שנאלץ לנטוש את משפחתו כדי להגן עליה, וקרטיס הויל (ג'ייסון ר. מור) כלוחם לשעבר שמגלם את הניסיון להשתקם אחרי זוועות המלחמה. ובכל זאת, גם כאן מצליחה הסדרה להפריע עם בחירות תסריטאיות תמוהות וקלישאות מצ'ואיסטיות מיותרות (למשל, רגע בו הסוכנת מדאני עומדת ללכוד את קאסל כשהוא במכונית, ומחליטה לדהור עם מכוניתה שלה למפגש חזיתי עמו - כאילו הייתה דמות ב"מהיר ועצבני").
ככל שהעלילה מתקרבת לסוף העונה, כך הולכים ונמוגים אל הרקע הגוונים האפורים ושאלות המוסר שניסה לייטפוט להעלות. את מקומם תופסים רגשי נקם, זעם ואלימות מזעזעת, מיותרת ופורנוגרפית להחריד, שהופכים את שיאה של הסדרה לחוויה מחליאה וקשה לצפייה (תחשבו על הקרב בין ההר לאוברין ב"משחקי הכס", ותכפילו בשלוש). ברגעים הללו "המעניש" נדמית כמו סיכום כל החששות המוקדמים ממנה: סדרה על אלימות, לשם אלימות ובעד אלימות - ללא כל תחכום או הצדקה. ואם כבר בעיות תסריט, היכולת של פרנק קאסל לספוג מכות איומות, פצעי ירי ושאר זוועות שלא נפרט כאן, ולהמשיך להילחם כאילו יצא זה הרגע מהבית, מזכירה לפרקים סרטים של סטיבן סיגל. זה הרגע שבו הסדרה הופכת מריאליסטית לקריקטורה רשלנית. יפות ומושקעות ככל שיהיו סצנות האקשן של "המעניש" מבחינת בימוי ועריכה, הן מתרסקות ברגע שההיגיון הפיזי הסביר הופך לא רלוונטי.
על אף הפוטנציאל של דמות אפורה בעולם של שחור ולבן, חסרונותיה של "המעניש" גורמים לה לשקוע כמעט מהרגע הראשון ומאפילים על יתרונותיה. ההתארכות, המעגליות הבלתי נגמרת וההתמכרות לאלימות חסרת פרופורציות, הופכים אותה בשיאה לעונש של ממש.
