צופית גרנט: "הכי פחדתי שאמצא את הילדים והם לא ירצו את האמא"

(בווידאו: הצצה לפרק של "אבודים" שישודר הערב)

קשה לשמור על אדישות מול העונה החדשה של "אבודים" (רשת 13). אפשר לא לאהוב את הז'אנר, אפשר למתוח ביקורת על המציצנות, אבל הטלטלה אותה עוברת גיבורת הפרקים, מרי פרץ - שארבעת ילדיה נחטפו ממנה - מעוררת ופוצעת את החרדות העמוקות ביותר של כל הורה שצופה בסדרה. קשה לשמור על איפוק מול הדרמה, מול האמא שזוכה בערוב ימייה לעדנה ופוגשת בילדיה שנחטפו לפני חמישים שנה. קשה לשמור על עיניים יבשות כשהקשישה מתרוממת בקושי מכיסא הגלגלים, נוגעת ומחבקת את הילדים שלה לראשונה מזה עשורים רבים, והם הורים בעצמם וכבר לא צעירים. לא רק עינו של הצופה מתקשה להישאר יבשה, גם זו של צופית גרנט, יוצרת הסדרה. היא מרשה לעצמה לבכות מול המצלמה. להישבר, להתייפח, לדמוע, כמו הגיבורים שלה. מדי ערב בסיום הצילומים היא נהגה לחזור לבית המלון במרוקו, להיכנס למיטה, להתנתק מהעולם, בחילה אופפת אותה וכל מה שרצתה הוא לדבר עם שני ילדיה בארץ, רומי ודניאל. "רק לשמוע את הקול שלהם, לשמוע שהכול בסדר".

הסיפור של משפחת פרץ נקשר בנפשה. מדי יום היא מקפידה לשוחח עם בני המשפחה. למרות שהצילומים הסתיימו לפני חצי שנה, למרות שהיא כבר מזמן בתוך הפרויקט הבא. "עוד יש דברים לא פתורים ואנחנו ממשיכים לחקור אותם", היא מספרת בריאיון לוואלה! תרבות לרגל שידור הפרק השלישי והאחרון הערב. "אני ממשיכה להיות בקשר מאוד אינטנסיבי עם הילדים, גם עם הילדים המאומצים. ואני מאוד מחוברת אליהם. הם אנשים מאוד מיוחדים, כל כך טובים כולם, כל כך מרגשים, מתרגשים כל הזמן, מרגישים שקרה להם נס. אנחנו ממשיכים לחקור. וגם האחים האלה, בשם האמא, רוצים לתבוע את הקהילה היהודית, הם עכשיו מתחילים לחפור בסיפור".

הקשרים בין בני המשפחה נשארו הדוקים גם חצי שנה אחרי?

"המשפחה הזו לא עוזבת אחד את השני. הם מלקקים את הפצעים של עצמם וגם אחד של השני. אבל מישהו בכלל יכול להחזיר לאישה הזו אחרי שלושה עשורים את הילדים שגנבו לה? את השם שהרסו לה? מישהו יכול לחבוש את הפצע הנורא הזה של אובדן ארבעה ילדים? יש מחיר בעולם ששווה לשלם אותו ולהגיד זה היה שווה את החמישים שנה?"

אני רוצה להחזיר אותך לתחילת הדרך. בימים הראשונים במרוקו, נפגשת עם העובדת הסוציאלית שהוציאה את הילדים מהבית לראשונה. בביטחון רב היא מדברת איתך ומסבירה לך שמרי פרץ לא הייתה שפויה בדעתה. היא נשמעת משוכנעת, ולמען האמת גם משכנעת. לרגע לא עולה בדעתך שאולי את טועה? שאולי אכן זו היתה משפחה לא מתפקדת, שפגעה בילדים?

"לא, לא, ואני אגיד לך גם למה. אני יושבת מול האישה הזו עם מצלמה, בהתחלה נסתרת, אחר כך היא הסכימה שנצלם אותה. היא יושבת ומתחילה לדבר איתי ופתאום אני קולטת שהיא מדברת מבחינתה על בן אדם מת. היא לא העלתה על דעתה שמרי חיה, שהיא איתי במרוקו. היא לא העלתה על דעתה שבאנו לעזור לאישה חיה, לעדה, שיש לה ילדים. היא חשבה שזה תיק שהיא תוכל להגיד בו מה שהיא רוצה. בולשיט. היא גם נורא נבהלה אחר כך, רואים אותה בהמשך הפרק באה ואומרת לעובדת הסוציאלית השנייה 'אני לא רוצה להסתבך, תנו לה את התיק הזה, אני לא רוצה להסתבך'.

אני ראיתי את המהפך שלה בשניות. אני נתתי לה לדבר, ואז אמרתי לה 'תגידי, אני חייבת לשאול אותך, יכול להיות שאישה שסבלה מפיגור לא מפגרת? יכול להיות ששלושים שנה אחרי, האישה לא סבלה ממחלת נפש? שיש לה ילדים שמעידים אחרת?', ואז היא שואלת אותי 'מה היא כאן'? היא מתעלפת כמעט, היא מקבלת פיק ברכיים. את לא מבינה מה היא עברה, פתאום היא התחילה לבכות, היא הבינה שהיא עשתה דבר בעייתי".

שאלת את עצמך, האם שני הילדים המאומצים שגדלו בבית אחר, אולי בעצם זכו לגורל טוב יותר מזה שיכול היה להיות להם בעוני במרוקו?

"ממש לא".

למה?

"קודם כל זה לא שני ילדים, זה ארבעה ילדים, והם גדלו רע. הם לא גדלו טוב. הם גדלו בלי אמא שלהם האוהבת ובלי אבא שלהם האוהב, הם גדלו בלי אהבה. המשפט הראשון ששולמית אומרת הוא שכל החיים היא חלמה על אמא שלה. בחצי השנה הראשונה התעללו בהם פיזית נפשית, עד כדי כך ששולמית, שהייתה בת 7, לא זוכרת מילה בערבית. איזה גדלו טוב?! אני רוצה לענות על השאלה הזו, ותכתבי מה שאני אומרת: מי אמר שאמא ענייה פחות טובה מאמא עשירה? מי אמר שללמוד בבית ספר ולחזור לאמא המאמצת, יותר טוב מלחזור לאמא הביולוגית שלך? מה הופך בן אדם עם כסף להורה יותר טוב מאדם בלי כסף? עם כל הכבוד.

"נכון, צריך להוציא ילדים מאמהות ביולוגיות שהן פוגעות, מתעללות, פוגעים נפשית, פיזית מנטאלית ומינית. ברור שצריך, שיוציאו. את כל הילדים האלה שיוציאו מהבתים שלהם. זאת לא הייתה האמא הזאת וזה לא היה האבא הזה. הם היו הורים נפלאים וקיבלו אחר כך שני ילדים נפלאים. נולדה לה בת כמה חודשים אחרי שלקחו לה את הילדים. למה לא באו לקחת את הילדה הזאת? אני אענה לך על זה: הם לא העלו על דעתם שהיא תילחם. פתאום היא לא נראתה להם משוגעת, והם הסתבכו ולא הייתה להם דרך להחזיר את הגלגל אחורה. לילדים ממש לא היה להם יותר טוב. כשאני רואה את הילדים המאומצים, במקרה הספציפי הזה, לעומת הילדים הלא מאומצים, חד משמעי אני אומרת שהילדים שגדלו עם האמא והאבא שלהם הם אנשים יותר שלמים".

עברת יחד עם המשפחה תהליך ארוך, חודשים של צילום וכמעט שבועיים במרוקו, מדלת לדלת, עדות לעדות. היו רגעי יאוש?

"כן, במרוקו כמה פעמים מול קהילה היהודית, הם התנהגו בצורה כל כך מביישת, כל כך אלימה כלפי מרי וכלפיי. הם היו אויבים אלי, איומים. התייחסו אלי כאויב, כאילו אני באה לפגוע בהם. האישה שמנהלת את הקהילה אמרה 'תסתמו לה את הפה לאישה הזו, תסתמו לה את הפה, מה את צועקת'. היא לא הסתכלה לי בעיניים, הייתה גסת רוח אלי. היא דיברה אלי בגוף שלישי ואמרה 'אני מבינה שהאישה הזו רוצה את הפרטים, ומוצאת אנשים אבל זה לא מעניין אותי. תלכי מפה, מה את רוצה ממני'. ככה היא דיברה אלי. הוציאו אותי מהחדר, לא נתנו לי להיכנס לחדר ישיבות. אמרתי שאם אני חווה את הדבר הזה, מה יגידו אזובי הקיר? מה תגיד מרי שעשרים שנה ניסתה להתדפק. הרי היא ניגשה לשם וביקשה עזרה ודחפו אותה מכל המדרגות. פגעו בה והשפילו אותה. כמה שנים היא עברה את זה? הם התנהגו אלי בזעיר אנפין כמו שהם התנהגו אליה".

נפגעת באופן אישי?

"לא היה לי נוח בסיטואציה הזו, לא הבנתי למה הם מתנהגים ככה. הבנתי שזו חזות הכל ושזה משקף את כל ההתנהלות ושהם משקרים כל הזמן: בהתחלה הם אמרו שלא מצאו את התיק, אחר כך כן מצאנו את התיק, בהתחלה היא (מנהלת הקהילה) אמרה 'אני לא מבינה על מה אני מדברת', פתאום היא אמרה שהיא כן. כל פעם היה לה משהו אחר להגיד. שקרנים, רמאים".

עמדת מולם בביטחון רב, למרות שזו סביבה עויינת בחלקה, למרות שאת בארץ זרה, לא פחדת להיעצר? לא פחדת מהרשויות?

"לא, אני לא פוחדת. כשאני עושה את הסרטים האלה, אני נלחמת על צדק ואנחנו צוות, והצוות שלי מאוד מגויס. כולם. כולם נורא חיים את המקרים. נורא חיים את הסיטואציות, אף אחד לא רואה בעיניים, לא הצלמים ולא הסאונד מן וההפקה. זה לא מעניין אותנו. אנחנו לא חושבים יעצרו אותנו לא יעצרו אותנו. אנחנו לא רואים בעיניים, אנחנו הולכים עם הסיפור עד הסוף. עד הסוף. באמת עושים מאבק על אנשים. אני לא מפחדת מכלום".

מאיפה המנוע הזה? הדרייב לפעול?

"אני באה מתוך מקום של מצוקה מאוד גדולה, אני יודעת איך זה נראה משני הכיוונים. אני יודעת מה זה להרגיש שקופה, אני יודעת מה זה לפחד, להיות נפגעת, מה זה כשלא מקשיבים לך, כשלא מאמינים לך, אני יודעת מה זה להיות זקוקה לטיפול שילמד אותך לבנות את האישיות שלך מחדש, פעם אחר פעם. זה בא לי מאהבת האנשים, אני אוהבת בני אדם, אנשים, אני רוצה להאמין שלעולם יש תקנה. אני רוצה להאמין בזה. קשה קצת להאמין בזה, העולם נורא אכזרי. הביורוקרטיה, תשמעי, הפשעים הכי גדולים נעשים בשם החוק. קשה, זה מאוד מאוד קשה. את שואלת מאיפה הדרייב? חמש דקות אחרי שראיתי את מרי, אני אוהבת אותה. אני אוהבת אותה ואת ריימונד ואת מקסים, והיום אני כבר אוהבת את הילדים החדשים ואנחנו משפחה. אנחנו משפחה".

זו העונה ה-10 ש"אבודים" משודרת על המסך שלנו. שיטת העבודה עוברת דרך גרנט. הסיפורים מגיעים אליה, היא מסננת אותם ומעבירה אותם למערכת. הצוות פותח בחקירה, ומרגע זה גרנט לא מעורבת יותר. רק במידה והסיפור מבשיל, וכל הנוגעים בדבר מאשרים, גרנט מתערבת שוב בסיפור, ויוצאת לדרך מול המצלמות.

כשיצאת לדרך, מה היה הפחד הגדול ביותר שלך?

"הכי פחדתי שאמצא את הילדים והם לא ירצו את האמא. הכי פחדתי מזה, שהם לא יאמינו לי. הכי פחדתי שלא יתחברו, שיגידו 'תעזבו אותנו, תודה רבה, לא רוצים, הבנו, שמחים מאוד, אנחנו מוכנים להיפגש עם האחים, שלום שלום'. הכי פחדתי שזה ישאר במקום פורמאלי כזה. ממש רעדתי".

אבל כבר בקשר הראשוני שנוצר, בשיחת הטלפון עם שולמית, את מאזינה להקלטות, היא נשמעת נרגשת וגם את.

"התרסקתי. פתאום הסיפור התנפץ לי בפרצוף. אמרתי אמא'לה. נכנסתי להתקף חרדה, פחדתי שאולי לא יחבבו, אולי יגידו שיש להם את ההורים המאמצים וזה מספיק. זה לא היה ככה, הם תוך שנייה עצרו את נשמתם. כל כך התמסרו. זה היה קורע לב. הרגע הזה בו שולמית פוגשת אותה, (את מרי) ואומרת לה 'בחיים לא נעזוב אותך', וויקטור צועק 'ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה', אני לא יכולה לתאר לך איזה רגע עוצמתי זה".

את מתארת את החוויה מאוד רגשית, וגם על המסך ניכר שעוברת עליך סערה. בהקשר זה נמתחה על הסדרה ובעיקר עליך ביקורת, שיש מידה לא מבוטלת של העמדת פנים בדמעות.

"זאת שאלה שמביכה אותי, אני לא מבינה, את בכית כשראית את הסיפור"?

כן, קשה להישאר אדישים.

"אני שואלת את עצמי. כותבים עלי במאקו, עושים עלי עלק תחקיר על הבכי. שאלתי את עצמי על מה יש לי פה להגיב? אם את בוכה כשאת רואה את הסרט הזה, אני אמורה להיות אדישה? הוא עובר לידי? משהו יכול לעבור ליד? ממה אני אמורה להיות עשויה? אני מנחה? אני מגישה? מישהו כותב בשבילי את התסריט ואומר לי איך להתנהג? שואלים אותי את השאלות האלה, ואני אומרת: אם אנשים אחרים בוכים, אם את בוכה, מה אני אמורה להיות? אדישה? אני גם אמא, אני גם בת. אני גם חיה בתוך עמנו ומכירה את העוולות החברתיות. תאמיני לי זה נס שאני לא בוכה כל הסרט. כי רק בא לי לבכות. זה מה שנשאר לנו לעשות במדינה המטומטמת הזאת, רק לבכות".

אפרופו המדינה, באירוע השנתי של חברי מרכז הליכוד, "הליכודיאדה", החליטו להכניס את השם שלך בין המועמדים בקלפיות המדגם.

"זה נורא ואיום. אני לא מהליכוד. אבל אני לא קשורה לזה אז אין לי מה להגיד על זה".

לא מדגדג לך ללכת לפוליטיקה?

"לא. לא חושבת שאני מתאימה לפוליטיקה".

לפני סיום, אי אפשר שלא להתייחס לסוגיית פיצול ערוץ 2 והרייטינג: נראה שהבשורה הגדולה שמביאה אבודים למסך אינה רק בדרמה הגדולה ומהרשת, אלא גם באחוזי הצפייה. "אבודים" הצליחה לעקוף את "מאסטר שף" ששודר בקשת 12.

"הרגשתי שהצופים צמאים לתוכן. לא רק לריאליטי. שהצופים צמאים למשהו שהוא טיפה יותר מעוד תוכנית בישול, ועוד תכנית ריקודים ועוד תכנית מוזיקה. הצופים צמאים גם לתוכן וזה תוכן מנצח. הוא גם אותנטי, הוא גם מאוד מרגש, הוא גם מאוד רגיש, זה מה שהרגשתי ועדיין אני חושבת שהצופים מכורים לריאליטי. זה כל כך חשוב לראות את התכנית הזו, היא יותר חשובה מ'ארץ נהדרת'. מ'מאסטר שף'. אז תקליטו 'מאסטר שף'. 'אבודים' באמת יותר חשובה, היא מזכירה לאנשים את האחריות החברתית שלהם".