נושאים חמים

ענקים רחוקים: הדואט של אייל גולן וזוהר ארגוב סתמי ומפוספס

אלבום ההופעה החדש של דודו טסה מציג שוב את האפקטיביות העצומה והדיוק המוכר, אבל ברקע מתגנבת תחושת שיעמום קלה – תחושה שכבר היינו כאן כמה וכמה פעמים. וגם: המפגש בין שני ענקי המוזיקה המזרחית מרגיש מינורי ומאולץ, ומדגיש את הפער ביניהם

ענקים רחוקים: הדואט של אייל גולן וזוהר ארגוב סתמי ומפוספס

דודו טסה – "בהופעה"

דודו טסה הוא המוזיקאי החשוב ביותר בישראל היום. הוא זוכה להצלחה נדירה גם בקרב הקהל וגם בקרב העיתונות, הרבה בזכות הסגנון המשובח שיצר לעצמו – שילוב יוצא דופן של רוק אינטנסיבי ומוזיקה מזרחית, שיונק מהכווייתים, אהובה עוזרי, ריטה, ברי סחרוף ובני אמדורסקי גם יחד. הוא שכלל את ההשפעות האלה לכדי שלמות בכמה מהלהיטים הגדולים של העשור האחרון – "יש בינינו בית", "הגולה", "עיר ובהלות", "בסוף מתרגלים להכל", "עם חלומות כאלה" ועוד. שירים עם משקל תרבותי רב וגיטרות בלתי נשכחות. אין עוד הרבה אמני רוק בישראל שיכולים להתהדר בקבלות הצלחה כאלה.

אבל זה לא רק משום שהוא מצליח ומוערך על ידי כולם. טסה הוא האמן החשוב בישראל משום שהסגנון שלו נחשב כזה שפיצח את המיינסטרים המקומי ואת המקומות שאליהם הוא הולך. כולם היום רוצים לחקות את הצליל הזה, ואת טביעת האצבע של דודו טסה (ושותפו ליצירה ניר מימון) אפשר למצוא בשנים האחרונות על כל קצוות הקשת של המוזיקה הישראלית: אצל יובל דיין ("אל תאמר"), ישי לוי ("עכשיו הוא חול"), בפרויקט הנוכחי של עלמה זהר (למשל "כחולת עיניים"), באלבום של דקלון וסגיב כהן משירי אהובה עוזרי, ואפילו בשיר השנה האחרון, "כל הזמן הזה" של נצ'י נצ'. בכל אחד מאלו טסה מנגן או מלחין או מפיק או גם וגם וגם. זאת דומיננטיות מרשימה שמעידה על ההכרה לה הוא זוכה גם בקרב מוזיקאים עמיתים.

דודו טסה הופעה חיה (יח"צ , ליאור כתר)
שומעים אותו כמעעט כל הזמן. דודו טסה (צילום: ליאור כתר)

ככה יצא שאנחנו שומעים את דודו טסה בעצם כמעט כל הזמן. מצד אחד, זה מצוין. טסה הוא באמת אמן נפלא. מדי אלבום הוא מנפק שירים ענקיים. גם ביום חלש שלו הוא טוב בכמה רמות מעל רוב הדברים שיוצאים כאן. יחד עם זאת, לפעמים נדמה שטסה נמצא באותו מקום כבר זמן רב מאוד. "סחרחורת", "עיר ובהלות" ו"הגולה" כולם אלבומים נהדרים, גם בפני עצמם ועל אחת כמה וכמה למול השפל שבו נמצא הרוק הישראלי. אבל הם גם דומים מאוד. טסה שכלל בהם את הסגנון שלו, אבל לא יצא מעצמו. בשלב זה, כשיוצא שיר חדש של דודו טסה, אני יודע שני דברים: שהוא יהיה מצוין, ושאני ארגיש שכבר שמעתי אותו. הדברים נכונים גם לפרויקט הכווייתים המבריק שלו, שחלקו השני מחוויר לעומת הראשון. וכך גם נראה העתיד: לא מזמן נודע שטסה עובד על שני אלבומים חדשים עם ניחוח מוכר – פרק שלישי לפרויקט הכוויתים, ואלבום משירי המשורר הנפלא אלי אליהו – מי שחתום על "עיר ובהלות" ועל שיר נוסף מאותו האלבום. אני די בטוח כבר עכשיו שאהנה משניהם, ומקווה שטסה יצליח שוב להפתיע את כולם, אבל שסביר להניח שנקבל שוב את המנה הטובה והמוכרת.

וכאן אנחנו מגיעים לאלבום ההופעה החדש של טסה, שנמצא בדיוק בסטטוס הזה. גם הוא אלבום מצוין. זה אוסף אפקטיבי מאוד לרגעים הגדולים של טסה מהשנים האחרונות, וכולם נמצאים כאן. ההתלהבות שלו והלהקה המצוינת מחזיקים את הקצב והכיף לכל אורך האלבום ("יש בינינו בית", גם בפעם האלף, הוא פשוט שיר עצום). אני כאמור מאוד אוהב להקשיב לדודו טסה, אבל הפעם גם התגנבה להאזנה נימה של שיעמום, אותה תחושה שכאן כבר הייתי. גם זה אלבום שכבר שמענו. "בהופעה" הוא כבר אלבום ההופעה השלישי של טסה בעשור האחרון (עם "אחרי לילה של רעש" מ-2010 והמופע שלו עם תזמורת המהפכה שיצא כבונוס לאלבום "סחרחורת"). קשה לומר שאלבום הופעה שלישי היה הכרחי או נחוץ במיוחד בשלב זה. גם מעט הביצועים המיוחדים לאלבום הזה לא מלהיבים יותר מהרגיל. "שביר" עם ברי סחרוף ואביתר בנאי הוא מחווה יפה ("לזכרו של אריק איינשטיין, לחיי יצחק קלפטר"), אבל לא בלתי נשכחת, ובסוף מדובר בביצוע די סטנדרטי ושמרני. בנאי מתארח גם בשיר "לא מרגיש טוב" באופן מתבקש לביצוע יפה, אבל גם מבנאי התרגלנו לקצת יותר מזה. היה יכול להיות נפלא אם טסה היה בוחר לשיר כאן כמה מן השירים הרבים שיצר או הפיק לאחרים, או חידוש יצירתי יותר מ"שביר". מגיע לו יותר.

טקס פרסי אקו"ם (ניב אהרונסון)
שוב תחושה שכבר שמענו מוזיקה כזאת ממנו (צילום: ניב אהרונסון)

אייל גולן וזהר ארגוב – "נכון להיום"

בימים שתיקונם, סינגל כזה הוא רעידת אדמה. מפגש חסר תקדים בין שני הזמרים הבולטים ביותר בז'אנר שלהם, המלך ויורשו, כמעט אב ובנו. כל אחד חתום על קפיצות מדרגה משמעותיות שהמוזיקה המזרחית עשתה עד שהגיעה לאמצע הדרך הישראלי. שניהם בנו את עצמם מהתחתית וזכו לפופולריות עצומה. כחלק מאירועי ה-30 למותו של ארגוב, קולו שולב יחד עם זה של גולן לכדי דואט משותף ל"נכון להיום" – אחד השירים האהובים והמחודשים של ארגוב.

שווה להתעכב רגע על בחירת השיר. לצד הלהיטים הכי גדולים של ארגוב כמו "הפרח בגני", "בדד" ו"אלינור", נדמה ש"נכון להיום" נחגג בשנים האחרונות באופן מיוחד, ולא מעט דווקא על ידי אמנים מחוץ לז'אנר. לוס כפרוס, נעם רותם, אבטיפוס, חמי רודנר, עידן עמדי – ואלה רק השמות המוכרים. מצאתי בתיבת המייל שלי עוד ארבעה סינגלים אחרים שהציגו חידושים לשיר הזה מהשנים האחרונות. יש בו משהו, בשיר הזה שמצליח לדבר להמון קהלים שונים ולגשר על הבדלי סגנונות. אחת הסיבות היא הגיטרה החשמלית האייקונית שפותחת את השיר, ולא פחות חשוב ממנה גם הטקסט של שאול בן שאול – שיר מחאה בולט, שהעמיד במרכזו חוויה אוניברסלית: האדם העובד, הקורס תחת הנטל, תחת הבוסים הקשוחים והקפיטליזם השוחק. מפנטז על יום חופשי שאולי יגיע ואולי לא, וממשיך לעבוד כמו חמור. במציאות החברתית-כלכלית של השנים האחרונות, הפנייה לקלאסיקה הזאת היא יותר ממתבקשת.

ההחלטה של גולן לחדש דווקא את השיר הזה היא חותמת נוספת לכך שהשיר הזה עומד בשורה עם הקלאסיקות הכי גדולות ואהובות של ארגוב. מבחינתו, זאת אחת הפסגות האחרונות שעוד נותרו לו לכבוש. במה שמזכיר את ניסיונו הסיזיפי, שנידון כמובן לכישלון, של שחקן הכדורסל הפעיל הגדול ביותר לברון ג'יימס להשתוות לגדול מכולם באמת, מייקל ג'ורדן – גולן מבקש להעמיד את עצמו לרגע על אותה סקאלה.

יש בעייתיות מסוימת בביצוע משותף עם קולות של זמרים שכבר אינם איתנו, לא רק מהבחינה המשפטית של נושא זכויות היוצרים. זאת גם שאלה של אתיקה: למי שייך השיר? האם אנחנו רשאים לעשות כרצוננו בקולות של אמנים, שאין דרך לדעת אם היו מסכימים לשימוש כזה בשיר? האם זה משנה? השאלה הזאת חשובה, אבל אין לה תשובה חד משמעית. לצד הביקורת, כדאי גם לזכור שאמנים מתים מסומפלים חדשות לבקרים לקול תרועות כולם: נטלי קול שרה עם הקלטה של אביה נט קינג קול, קובי אוז הכניס את סבו לשיר "אלוהיי", יהודה פוליקר עיבד הקלטות של אביו המנוח לאלבום שלם של ביצועים משותפים. לפעמים זה עובד ומתקבל, לפעמים זה מעורר אנטגוניזם. זהר ארגוב אולי לא שייך לאייל גולן, אבל גם לא שייך יותר לאנשים שזועמים על שנוגעים להם בקדושים.

למען האמת, זאת אפילו לא הפעם הראשונה שארגוב נגאל מעולם המתים לצורך דואט. שלומי סרנגה עשה את זה קודם לכן בשיר "עוד יום יבוא". מטרת המחווה של גולן היא דומה: להעניק כבוד לאב המייסד, ולשאוב מכוחו אישור למעמד וליוקרה. גם הפעם, יש לומר, זה לא ממש עובד. גולן לא מחוויר ליד ארגוב, הוא בעיקר מחוויר ליד עצמו. הוא נשמע מקצועי כרגיל, אבל לא מחובר לשיר במאה אחוז, כמעט על אוטומט, וכך הדרמה של הטקסט מוחמצת. העיבוד לא מלהיב, מרגש או מחדש במיוחד. הגיטרות עושות את תפקידן, אבל לא יוצאות מגדרן. זה לא ביצוע רע, פשוט סתמי למדי.

זה היה יכול להיות רגע יפה בקריירה של גולן, פנייה יוצאת דופן אחורה ברגע של חילופי משמרות במוזיקה המזרחית, אחרי שהשנה כבר הוציא חידוש עם מי שככל הנראה יירש את כסאו ביום מן הימים – עומר אדם. אבל גם שילוב ההקלטה בשיר בין קולות השניים נשמע מאולץ ולא טבעי. כשארגוב נכנס לשיר זה לא נשמע כמו חיבור מרגש או כמו העברת שרביט, אלא דווקא מדגיש את הריחוק בין השניים. ארגוב בוודאי שלא זקוק לגולן, אבל גם גולן לא ממש זקוק לארגוב. המעמד שלו מובטח ממילא כזמר הבולט והאהוב של זמנו, ועל הסינגל הזה והצלחתו או כשלונו לא יקום ויעלה דבר. אבל האמת היא שלארגוב פשוט מגיעה מחווה עוצמתית יותר, ומגולן צריך לצפות ליותר.