המחאה החברתית עוררה בקרב רבים מאזרחי ישראל תקוות גדולות - וכגודל התקוות שנתלו בה, כך גם מספר הניתוחים, המאמרים, הספרים והסרטים שניתחו אותה, את הצלחותיה, כישלונותיה, הכוחות המנוגדים שפעלו בתוכה ושיתופי הפעולה שיצרה. אך נראה שהחלק הארי של הנאמר עליה לקה באותה נקודת עיוורון בה לקתה המחאה עצמה - ההתרכזות בדרישות החברתיות של המוחים, בעיקר בני מעמד הביניים, תוך שמירה על ניתוק מההקשר הפוליטי של המרחב בו התקיימה. סרטו התיעודי הטרי של ירון בן חיים, "רשימות זעם", לא נופל למלכודת זו.
הסרט, שצולם ברובו בידי בן חיים עצמו (בתוספת כמה חומרים מצולמים של צלמים אחרים), מעביר את המחאות כמו שהן, בלי קריינות. הוא מועבר מנקודת מבט של צלם הלוקח למעשה חלק פעיל באירועים אותם הוא מצלם, וסוטה מתיעוד ישיר של ההפגנות עצמן רק כדי לתהות לגבי מקומו בהן: הן כמתעד והן כמפגין - התחושות שלו וההשפעה של האירועים על חייו.
הסרט מחולק לשתי רשימות. כל אחת בת כשעה. הראשונה מוקדשת למחאה החברתית של קיץ 2011, לדעיכתה ולספיחיה בקיץ 2012. הרשימה השנייה, מתרחשת במקביל אליה ולאחריה מתמקדת בשלל מחאות אחרות שהתרחשו בישראל ובשטח הגדה המערבית. הרשימה הזו עוקבת אחרי המחאות נגד המבצעים שערכה ישראל בעזה ובגדה - "עמוד ענן" בעזה ב-2012, "שובו אחים" בגדה ב-2014 ומבצע "צוק איתן" בעזה שאירע מיד אחריו - אחרי הפגנות המחאה נגד גירוש הפליטים, אחרי מחאת יוצאי אתיופיה ואחרי המאבק המתמשך של תושבי הכפר ניעלין נגד גזילת אדמותיהם.
ההקבלה הזו שעורך בן חיים בין המחאה החברתית לכל שאר המחאות אינה מבטלת את חשיבותה של המחאה החברתית, אבל היא כן מציגה אותה באופן ביקורתי ויוצרת הנגדה בין התחושות הכמעט אוטופיות אותה היא יצרה בקרב משתתפיה לבין המציאות בה פעלה - מציאות בה המרחב הדמוקרטי הולך ומצטמצם ככל שהזמן עובר.
בן חיים בחר לשלב את התיעוד בסיפורו האישי. הסרט נפתח בהרדמתה של כלבתו לייקה שלאחריה יוצא בן חיים ומצלם, כמעט באובססיביות, כלבים ברחוב - ובהפגנות המחאה. כך יוצא שאת החלק העיקרי של המחאה החברתית חווה הצופה מגובה הרצפה. בין כלב לכלב, ניתן לשמוע את כל הסיסמאות שליוו את המחאה, סיסמאות המדברות על הצורך באחדות ובשיתוף פעולה נגד השלטון. מהר מאוד מתברר לצופה עד כמה מוגבל שיתוף פעולה זה, עד כמה (למרות כמה ניצנים) שיתוף הפעולה לא כלל את כל הנפגעים מהשלטון אלא קבוצות מסוימות בלבד - קבוצות אחרות, כמו תושבי דרום תל אביב שניסו להפנות את הזרקור הציבורי גם לעבר מצוקת השכבות החלשות, זכו לטיפול פחות אוהד מהממסד.
ברשימה השנייה, רואה הצופה בפועל איך תחושות האחדות והתקווה הולכות ונעלמות. למרות שאת ניצני דיכוי המרחב הציבורי ניתן כבר לראות בשלהי הרשימה הראשונה, כשאת ההפגנות האחרונות מפזרים השוטרים בתקיפות, ולעיתים קרובות באלימות. הדבר בולט ביתר שאת בטיפול המשטרה במחאת יוצאי אתיופיה למשל, אותה מפזרים השוטרים באמצעים שנדיר בדרך כלל לראות בלב תל אביב - גז מדמיע, רימוני הלם וזרנוקי מים. אם כיכר רבין נראתה בזמן המחאה החברתית כהפגנת עוצמה עממית, אם על ידי הצעדות עצמן ואם על ידי הפגנות של זעם עממי, הרי במחאת יוצאי אתיופיה מראה הסרט תמונות הנראות כלקוחות משדה קרב.
אם במחאה החברתית התאפיין השיח הציבורי בתקווה ותגובות הנגד של אנשי הימין לא התבטאו ברחוב, אלא כניסיון לרכב עליה - לדוגמא, האוהל אותו ניסו אנשי כהנא חי להציב בשדרה - הרי שבהצגת המחאות האחרות מראה בן חיים כיצד המרחב הציבורי מוכן לקבל פחות ופחות קולות אשר חורגים מהמיינסטרים. בין אם מדובר בילדים שאינם חוששים להציק וכמעט לתקוף מבקשי מקלט היושבים בגינה מול המצלמה, בין אם מדובר באנשי ימין התוקפים מפגיני שמאל באלימות פיזית של ממש בעת ההפגנות נגד הלחימה בעזה ובין אם מדובר בלינץ' שבוצע במבקש המקלט מאריתריאה, האבטום זהרום, שאיתרע מזלו והגיע לתחנה המרכזית בבאר שבע בזמן פיגוע.
ובמקביל, כמובן, המחאה הפחות נראית לציבור הישראלי. תושבי הכפר ניעלין הנאבקים ויוצאים להפגנה שבועית נגד גדר ההפרדה שחותכת נתחים שלמים מאדמתם ומונעת מהם לעבדה. הסרט מתאר את שגרת המחאה מול החיילים היורים כדורי גומי (מתכת מצופה גומי) לעבר המפגינים, רימוני גז אל תוך הכפר, עוקבים אחרי המפגינים ומבצעים פעילויות מעצר בלילות - מראות הזרים לחלוטין לחלק גדול מקרב דוברי האחדות ושיתוף הפעולה שבלטו ברשימה הראשונה. מעניין לראות שקשר בין המחאות מבוצע למעשה על ידי אחד ממובילי המחאה בניעלין, אבו נאסר, הבקיא במתרחש מעברו השני של הקו הירוק, ומשתמש בידע זה בתור כלי רטורי מול החיילים.
מעניין לציין שדווקא כאן, במחאה המתמשכת, וזו שכנראה עולה למוחים במחיר האישי הכבד ביותר מבין המחאות המתוארות בוחר בן חיים לשלב כמה מהרגעים היותר פסטורליים בסרטו - אם מדובר בצילומי הנוף או בפסקול הרגוע המודבק אליהם ואם בשיחות אותן הוא משתף עם חברו חסן דאבוס, המצלם ומתעד יחד איתו את ההפגנות ואיתו הוא מתחבר - ממד אישי שדווקא כמעט ולא שולב במחאות בהן השתתף בתוך הקו הירוק.
מהתקוות הגדולות של מחאת 2011 נשארו רק תמונות של כלבים רבים וחמודים, כיום נשאר בן חיים - ואנחנו, עם כלבה חדשה ועם מרחב ציבורי המשתיק בכוח הולך וגובר כל קול של התנגדות.
"רשימות זעם" יוקרן בסינמטק תל אביב במהלך החודש הקרוב. למועדים ושעות הקרנה ראו באתר הרשמי.
