"אני יודע כמה אובדן של אדם קרוב יכול לרוקן אותך נפשית ופיזית" ,פנה שופט "אקס פקטור" גארי בארלו למתמודדת לוסי שבדיוק איבדה את סבתה האהובה, "לפעמים, התשובה היחידה היא לחזור לבמה". בארלו דיבר מניסיון אישי. באוגוסט 2012 הובהלה אשתו לחדר לידה כשהיא בחודש השמיני להריונה. התינוקת, פופי בארלו, נולדה ללא רוח חיים. פחות משבוע לאחר שבתו הובאה למנוחות, בארלו עלה למופע הגדול של חייו - טקס הסיום של אולימפיאדת לונדון 2012. לפי ההערכות, המשדר נצפה על ידי 900 מיליון בני אדם ברחבי העולם, והוא מחזיק עד היום בשיא של המשדר הטלוויזיוני הנצפה ביותר בתולדות האי הבריטי. ההופעה המבריקה של בארלו עם חברי להקת טייק דאט, שבוע לאחר הטרגדיה שפקדה אותו, זיכתה אותו במעמד של גיבור לאומי - אבל יותר חשוב, היא הייתה תזכורת חשובה לכוח המדהים שיש למוזיקה.
אמש בהיכל הספורט ביד אליהו, זכה הקהל הישראלי לראות את הכוח הזה במלוא אונו, כאשר להקת טייק דאט (שלושה מתוך חמשת החברים המקוריים) עלתה לבמה לראשונה במחוזותינו - וסיפקה הופעת פופ ברמת הגימור הכי גבוהה שיש. למרות שהמעריצים המקומיים חיכו לראות את חברי הלהקה מקרוב למעלה מ-20 שנה, לא מדובר במופע נוסטלגי. תשעת האלבומים שלהם הגיעו 37 פעמים לראש מצעד המכירות ברחבי העולם, והסינגלים שלהם עשו את זה 56 פעמים - טייק דאט לא צריכים לשכנע כבר אף אחד שהם להקת פופ ענקית.
במכורתם בבריטניה מדובר בתופעת טבע בלתי נתפסת שמחזיקה בשיאים כמו "המוצר הנמכר ביותר בתולדות אמזון בריטניה", "המופע הרווחי בתולדות האי הבריטי", "הטור שנמכר הכי מהר אי פעם" ובנוסף הלהקה מחזיקה בשיא העולמי של סדרת ההופעות הרווחית בהיסטוריה עם שמונה לילות רצופים באצטדיון וומבלי בלונדון בשנת 2011, שהכניסו ללהקה 38 מיליון פאונד ושברו את השיא הקודם של ברוס ספרינגסטין, שהרוויח "רק" 24 מיליון בסדרה של 10 ערבים רצופים באצטדיון הג'ייאנטס בניו ג'רזי ב-2003.
לאור ההצלחה הדי פסיכית של הלהקה באי הבריטי ובאירלנד עד היום, הטור של הלהקה התחלק לשני סגנונות. אחד לקהל האנגלי, הסקוטי והאירי - והאחר לשאר העולם. ישראל, שזכתה להיות ההופעה האחת לפני אחרונה בטור, קיבלה את גרסת "שאר העולם". יש לזה יתרונות וחסרונות. החיסרון הבולט הוא ברמת השואו. בעוד המופעים הבריטיים כוללים עשרות רקדנים וניצבים, החלפת תלבושות בלתי פוסקת, מסכי ענק דינמיים ובמה ענקית שיכולה להכיל את כל היופי הזה - הבמה אמש ביד אליהו הייתה סטנדרטית ומטה, עם חמישה מוזיקאים שמנגנים מאחורי הלהקה, שני מסכים גדולים ומסך שהורכב ממאות או אלפי נורות לד עליו הוקרן וידיאו ארט בנאלי למדי לאורך כל המופע. אלא שהחיסרון הזה הוא גם יתרון קל - מכיוון שבהיעדר ספקטקל ויזואלי, הלהקה יכולה להתמקד במוזיקה, ולהציג את הדרך בה הלהקה התבגרה והתפתחה מלהקת בנים ללהקת גברים.
בשנת 1989 החליט המפיק הבריטי נייג'ל מרטין-סמית' ליצור את הגרסה הבריטית של להקת הבנים "New Kids On The Block" האמריקנית והסופר-מצליחה. הוא החל לערוך אודישנים לזמרים ורקדנים צעירים באזור מנצ'סטר רבתי. הראשון להתגייס לפרויקט היה ילד בן 19 בשם גארי בארלו, שכבר התחיל להופיע במועדונים קטנים בצפון אנגליה עם שירים אותם הוא כתב. אחריו הצטרף מארק אואן בן ה-18, כדורגלן מתוסכל שנבחן במדי מנצ'סטר יונייטד אך לא מצא קבוצה קבועה ונאלץ לעבוד בבנק. האוורד דונלד, "הזקן" בן ה-21 קיבל חופש מעבודתו כפחח רכב כדי להגיע לאודישן בתור רקדן. ג'ייסון אורנג' בן ה-19 כבר השתתף בתוכניות ריקודים בטלוויזיה, היה הצלע הרביעית. מרטין-סמית' הבין שהרכב של שני רקדנים ושני זמרים לא יספיק בשביל להחזיק להקה, והחליט לצרף זמר נוסף. לבסוף, הוא בחר בילד ביישן בן 16 בשם רובי וויליאמס, שהגיע לאודישן יחד עם אמו.
בתקופה בין 1992 ל-1995 להקת הבנים השובבה קיבעה את מעמדה כדבר הכי מטורף שקרה לסצנת המוזיקה הבריטית מאז הביטלס. זו לא הייתה המוזיקה שקבעה את הטון, אלא הטירוף מסביב. סוג של ביטלמניה מינוס הכישרון המוזיקלי. עם 13 סינגלים שהגיעו תוך ארבע שנים לטופ 10 הבריטי, מתוכם שמונה שהגיעו למקום הראשון (ארבעה מהם ברציפות) - נראה שהחבורה שמרטין סמית' הרכיב יחד יכולה לשחרר אלבום שלם שמלא בצלילי נפיחה והוא עדיין יגיע למעמד של תקליט פלטינה. אלא שאז, בעקבות התמכרות (צפויה מראש) לסמים ואלכוהול, רובי וויליאמס נפרד מהלהקה. ארבעת החברים הנותרים הספיקו להוציא עוד סינגל אחד (חידוש ל-How Deep Is Your Love של הבי ג'יז) לפני שכינסו מסיבת עיתונאים והודיעו רשמית על פירוק הלהקה. החדשות גרמו לפאניקה ברחובות הממלכה, כאשר מוקדי חירום מיוחדים נפתחו כדי להציע עזרה נפשית לצעירות שאיימו להתאבד, והמשטרה המקומית התפזרה בין הגשרים בלונדון כדי למנוע קפיצה לנהר התמזה.
עשור אחרי אותה הודעה שריסקה את לב המעריצות, טייק דאט הפכה להיות "הלהקה הזאת שרובי וויליאמס פעם היה בה", לאחר שהאחרון הפך לכוכב-על בינלאומי. אלא שאז, ארבעת חברי הלהקה החליטו לבדוק אם הם באמת סתם "להקת בנים שעבר זמנה", ויצאו להוכיח את כוחם בסצנת הפופ הרוויה של המאה ה-21. לפחות בבריטניה, זה הצליח להם בגדול. אלבום הקאמבק שלהם "Beautiful World" מ-2006 הפך למצליח ביותר שלהם אי פעם, וגם המבקרים הציניים ביותר הורידו את הכובע בפניהם כשהבינו שלא מדובר בעוד איחוד פומפוזי של להקת בנים, אלא בהולדתה מחדש של להקה.
מאז הם הספיקו להתאחד עם רובי וויליאמס לאלבום משותף וסיבוב הופעות שובר שיאים, ואז נפרדו ממנו שוב וגם מג'ייסון שבחר לפרוש מעסקי השעשועים, לפחות זמנית. ההרכב הנוכחי - שכולל את בארלו, אואן ודונלד - הגיע לישראל כדי לתת לקהל טעימה מהימים הגדולים של הניינטיז, וגם מהימים הממש-לא-פחות גדולים של העשור האחרון. נראה כמעט שמדובר בשתי להקות שונות, כאשר הקשר היחיד ביניהן הוא הקול המדהים של בארלו, והמקצוענות הבלתי מתפשרת של שלושת חברי הלהקה.
הסטליסט של המופע היה מאוזן בצורה מוקפדת. 23 שירים, מתוכם 10 שירים מהניינטיז, עוד 11 שירים מהעשור האחרון בהם הלהקה הפכה ללהקה בוגרת ובשלה יותר, ורק 2 שירים מהאלבום האחרון, Wonderland, שאותו ההופעה באה לקדם. לצורך השוואה, בהופעות באי הבריטי, ביצעה הלהקה שבעה מתוך 11 השירים מהאלבום האחרון, ורק ארבעה שירים מהניינטיז. לא במפתיע, הקהל הישראלי שהיה צמא למנת הנוסטלגיה עף באופן טבעי עם הלהקה בשירים הישנים, בטח כשהשלישייה השמורה-היטב החלה לבצע את צעדי הריקוד המתואמים מהניינטיז. במקביל, ובאופן די מפתיע, הקהל ידע להעריך וליהנות גם מהשירים החדשים והפחות ידועים. סביר להניח ש-Giants, הסינגל הראשון והמצוין מהאלבום האחרון, ייכנס לפלייליסט של לא מעט ישראלים ביממה הקרובה.
בסופו של דבר צריך להודות שמדובר במופע של גארי בארלו. עם כל הכבוד לחן המתפרץ של מארק אואן ולקסם הגברי הבלתי נגמר של האוורד דונלד (הוא יהיה בן פאקינג 50 באפריל הקרוב!), בארלו הוא עדיין נקודת החוזק של טייק דאט. כותב השירים הראשי של הלהקה, שזכה באינספור פרסים על יכולות הכתיבה שלו, ואף נבחר על ידי בית המלוכה הבריטי כדי לכתוב את השיר הרשמי לרגל חגיגות 60 השנה לשלטונה של המלכה אליזבת', הוא יותר מ"קול יפה", מדובר בסולן אדיר עם יכולות שירה שמרשימות אפילו יותר כשרואים אותן בלייב. והכי מדהים, הוא גורם לזה להיראות קל. ובכלל, בעידן בו לא מעט אמני פופ לא מתביישים לשיר עם פלייבאק, מדהים לראות איך השלישייה הזאת מתעקשת לבצע את כל המופע בצורה חיה. זה בולט במיוחד בשירים שמבצעים אואן ודונלד, כאשר מדי פעם מתגנב להם איזה זיוף לשיר. ועדיין, עדיף 1,000 זיופים בהופעה חיה מאשר הופעת פלייבאק של ביבר, ריהאנה או בריטני. אגב, עד שדונלד ניסה להיכנס לנעליו של רובי וויליאמס בלהיט The Flood מאלבום האיחוד של הלהקה מ-2010, מי בכלל זכר שפעם היה ללהקה הזאת חבר בשם רובי?
"סוף סוף הגענו", זעק מארק אואן בעברית למיקרופון בניסיון להתגבר על הצרחות המטורפות שיצרו המעריצות הישראליות. הזעקות רק גברו כאשר הווארד דונלד אמר בצורה כנה שלאור האווירה בהיכל הוא מצטער שהם לא הגיעו לישראל קודם. גארי בארלו היה כבר נחרץ יותר, כשקבע חד בצורה חד משמעית: "אנחנו עוד נחזור לפה!". שבוע אחרי שכל מבקרי המוזיקה בישראל השתפכו על "החוויה הדתית" שהעניק ניק קייב לקהל שלו, זה עלול להישמע פתטי אם אנסה להשוות את הקשר בין להקת נעורים לקהל המתבגר שלה, אבל הרי זה מה שיפה במוזיקה. זה לא הז'אנר, הסגנון או מורכבות המלודיה - זו התחושה הזאת שרק איזה שיר מסוים יכול לגרום לך. בהדרן, כשהלהקה עלתה לבצע את Back For Good, יד אליהו זכה לראות רגע שכזה, כאשר 8,000 ישראלים הצטרפו לכל מילה בשיר, שכאילו נכתב בשביל שירה בציבור אימתנית שכזאת.
נשים וגברים בגיל המעבר שמניפים את הזרועות שלהם ומנענעים אותן מצד לצד, מחייכים בפה מלא שיניים ורוקדים לצד החברים, בני הזוג והילדים שלהם כאילו אף אחד לא רואה (ואם רואים, אז מה?). בני 30 ו-40 פלוס שמפזזים ומקפצים כאילו היו ילדות בהופעה של וואן דירקשן, וצורחים כאילו אין להם משכנתא על הראש. יש דברים שרק מוזיקת פופ איכותית יכולה לעשות, וטייק דאט הביאו את האמנות הזאת לשיא.
