פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "כותבת הנאומים" מאת מגי אוצרי

      ליאת קנולר, רווקה ללא ילדים וכותבת באתר אינטרנט זניח, מקבלת את הזדמנות חייה לעבוד עם פוליטיקאית כריזמטית, שהולכת על כרטיס הקיפוח ולא לוקחת שבויים

      כותבת הנאומים (יח"צ)
      (צילום: יח"צ)

      הכול התחיל בשיחת טלפון באישון לילה, כמו שבוודאי מספר כל
      עיתונאי בא בימים, כשהוא מגולל איזה סיפור?מורשת?קרב ספק?
      מלוטש?ספק?מומצא?כליל. אבל אצלי באמת היתה שיחת טלפון,
      והיא באמת היתה באישון ליל. לא הצלחתי לפענח אם גרון עמוק שלי
      היה אישה או גבר. הקול נשמע עמום וצמיגי, כאילו הוא השתמש, מי
      שזה לא יהיה, בטריק הישן והידוע של מגבת על האפרכסת. דבריו של
      המדליף שלי, לעומת זאת, נשמעו ברורים מאין כמוהם. יש לו לכלוך
      על לאנה ביטון, הוא אמר לי, בלי כחל ושרק. במילים האלה.
      "יש לי לכלוך על לאנה ביטון", הוא הדגיש. כמו בדרמה פוליטית
      שמתוסרטת בטעם רע, על פי כל הקלישאות השחוקות.
      "אז בוא נשמע", עניתי, משועשעת במידת?מה, מתחבטת ביני
      לבין עצמי אם פשוט לנתק או לא, כי משהו בילדותיות שבהתנסחות
      הזאת, שמעידה יותר מהכול על צפייה ביותר מדי סרטים, עורר בי
      חשד כבד שאולי מדובר במתיחה טלפונית.
      "יש לה ילדה", הקול אמר בלחש.
      "או?קיי, ולמה זה סיפור"? עניתי בספקנות. אין כל חידוש בכך
      שללאנה יש ילדה. כולם מכירים את הילדה של לאנה. אם נדייק,
      כולם מכירים את הילדים של לאנה. ללאנה יש שלושה ילדים —
      המספר הטיפולוגי של אידיאל המשפחה הכול?ישראלית, שבה ילד
      אחד הוא זוועה בלתי נתפסת, שיכולה להיות מוצדקת רק בנטייה
      לעקרות, ושני ילדים הם זוועה מעט יותר נתפסת, שיכולה להיות
      מוסברת רק עקב מגבלה של אילוץ כלכלי.
      כל הילדים של לאנה נראים כאילו הם יצאו מז'ורנל — יפים,
      לבושים כהלכה, מחונכים במידה, אבל גם ישראלים במידה, כלומר,
      יש בהם מה שמבוגרים ישראלים יכנו "רוח שטות," ומבוגרים
      אירופאים יכנו, בעדינות, "חוצפה ישראלית." במילים אחרות, עבור
      הקהל הישראלי, מדובר בילדים מושלמים.
      במהלך כל חודשי המרוץ לכנסת הפכו הילדים של לאנה
      למפורסמים כמעט כמוה — הם מקבלים הצעות להופיע בטלוויזיה,
      בערוצי הילדים, בתוכניות אירוח, אפילו בקמפיינים של אופנה.
      בכלל, המשפחה של לאנה כולה נראית כמו החלום הישראלי שנגזר
      מפרסומת (לחומוס, כמובן. עבור פרסומות למעדני חלב הם כהים
      מדי.)

      שני הגדולים של לאנה הם בנים. הקטנה, אורטל, היא בת. ילדת
      פוסטרים שחומה, בעלת עור בגון זית, עיני דבש צחקניות, שפתי
      דובדבן ותלתלים כהים קטנים, שובבים ושובי לב. היא רק בת שש.
      בחצי מהתמונות שאליהן מצטלמת לאנה לכתבות עומק?פרופיל כאלה
      של "האישה מאחורי הפוליטיקאית," אורטל יושבת בחיקה, פלג גופה
      העליון נשען על שדיה של לאנה, והיא שולחת לעברה מבט מעריץ,
      מלא ציפייה והשתוקקות, שרק ילדה תמה יכולה לתלות באמא שלה.
      "לא התכוונתי לאורטל", הקול הוסיף ונשנק קמעה, כאילו המילים
      נדחקות מן הפה הסמוי בבהלה, בקושי. כאילו משהו בתוכו לא רצה
      להסגיר את המידע, אבל היה אנוס לעשות זאת, ואולי עשה זאת בלהט
      של רגע, מתוך כעס או חוסר תשומת לב. "לא אורטל. ילדה גדולה. בת
      עשרים ושתיים, משהו כזה".
      כנראה הייתי שכובה ומכוסה במיטה, כי פתאום הבנתי שאני
      מתרוממת לכדי ישיבה, נאבקת באלם שאחז בי לפתע, ופולטת את
      המילים במאמץ בלתי מבוטל, ועם זאת, מדגישה כל הברה, כאילו
      כדי להבהיר את הרצינות שלי, להגניב איזה טון של איום מוסווה. אם
      זה איזה ניסיון למתוח אותי או משהו, חשבתי לעצמי בכעס, זה לא
      מצחיק, ואתה תשלם על זה, מי שלא תהיה.

      "מה? למה הכוונה בדיוק"? אמרתי בקול הנחרץ והסמכותי ביותר
      שהצלחתי לגבש, כזה הגובל במידה של תוקפנות. יתר משקל הענקתי
      למילה "בדיוק."
      הקול שמעבר לקו היסס מעט לפני שענה. "לאנה היתה במוסד
      לעבריינים צעירים כשהיא היתה בת שש?עשרה"... אמר הקול ונדם.
      "כן"... עניתי. זו היתה עובדה ידועה. לאנה מעולם לא טרחה
      להסתיר אותה. מה שהיה עבור פוליטיקאים אחרים כתם בל יימחה,
      הפך בין ידיה המיומנות לצלקת קרב שיש להתגאות בה. עדות
      מהימנה יותר מכל ראיה להיותה "אותנטית," "אמיתית," "מהשכונה."
      יותר מזה, היה בפרט המידע הזה כדי להבהיר עד כמה חדורת אמונה
      ובעלת יכולות היא, עד כמה היא "הלכה תמיד עם האמת שלה."
      "כן, זה ידוע שלאנה היתה במוסד. היא לא מכחישה, זה לא סיפור.
      היא אפילו מספרת את זה בשמחה"... אמרתי.
      "כן, זה אולי ידוע", השיב הקול והלך והתגבר תוך כדי הדיבור,
      כאילו הוא צובר כוח ותאוצה, ואז המשיך, "אבל לא ידוע שכשהיא
      היתה שם, היא ילדה בת. בת מחוץ לנישואים. בת שהיא מסרה
      לאימוץ, בת שהיא הסתירה מכולם. מהבוחרים שלה, מהעיתונות,
      אפילו מהמשפחה הקרובה שלה. אף אחד לא יודע על הבת הזאת. עד
      עכשיו, הכוונה".
      נאלמתי דום.
      "נו", המשיך הקול והתגרה, "מספיק סיפור בשבילך"?
      ההלם, כמו גם העייפות שכנראה נתנה את אותותיה, למרות
      שבשלב זה כבר לא חשתי בה כלל, הותירו אותי אילמת. ניסיתי
      לפשפש בתוכי בחיפוש אחר תשובה הולמת, שתאפשר לי לסחוט
      מידע נוסף, לקבל אינפורמציה באשר למהימנות הידיעה מעוררת
      התדהמה הזאת, שיכולתי להמשיל אותה רק לפסנתר שנוחת עליך
      בעודך מטייל ברחוב בצהרי יום בהיר.
      אבל עוד אני חוככת בדעתי מה להגיד, למרבה הפתעתי, נשמע מן
      העבר השני צליל חזק של ניתוק


      "כותבת הנאומים" / מגי אוצרי. הוצאת כנרת זמורה ביתן.