קראו את הפרק הראשון של "מדוע איני כותב" מאת אריק גלסנר

הילדות בחיק משפחה דתית, האב שהתאבד בגיל 13, החזרה בשאלה, היחסים המורכבים עם עולם הספרות, המשבר שאחרי ספר הביכורים והאבהות המאוחרת - על כל המיתרים הללו פורט אריק גלסנר, מבקר וחוקר ספרות בספרו החדש. יומן וידוי אינטימי, דרמטי ומרגש

  • מדוע איני כותב
וואלה! תרבות
(צילום: יח"צ)

לפני יותר מעשר שנים, בפברואר אלפיים וארבע, פרסמתי בהוצאת "כתר" רומן ביכורים שנקרא "ובזמן הזה". על הרומן הזה שקדתי במשך ארבע השנים שקדמו לכך, ובגיל שלושים וחצי – לא צעיר כל כך אבל גם לא מבוגר מדי, כך חשבתי – ראה הרומן הראשון שלי אור עולם. המילה "שקדתי" אינה מדויקת. כתבתי את הרומן בהפסקות גדולות – בהתנערות מרגעי ייאוש רבים – ולבסוף מתוך כפייה עצמית לכתוב שעה ביום – יותר לא יכולתי. גרתי אז בשכירות בדירת חדר קטנה ברחוב גורדון – ללא ספק הדירה הגרועה ביותר שהיתה לי בתל אביב עד אז ומאז – מיטת גלריה שתחתיה, פחות או יותר, יתר הדירה – ואילצתי את עצמי לכתוב את הרומן שלי כל יום במשך שעה ב"קפה תם" המנוח שברחוב גורדון יבל"א, כשבשולחן לידי נהנים מהחיים וצוהלים – כך היה נדמה לי לפחות – כמה מיוצאי "החמישייה הקאמרית" ובני משפחותיהם.

שנאתי את זה. התיאור הקצרצר לעיל של קשיי הכתיבה – אני רוצה להדגיש – אינו מין תיאור רומנטי של ייסורי הכותב – שבמסווה של שיתוף כן בקשיים שעברו עליו בכתיבה רק מדגיש במשתמע את ההישג שהגיע אליו – כמו אמא צעירה, המערסלת את בנה בחיקה, ומספרת לכולם כמה ארכה וקשתה לידתו. אני באמת שנאתי לכתוב. ולא רק מהעלייה התלולה בדרך לפסגות התייסרתי, אלא אף את מה שניתן לכנות הפסגות עצמן במובן מסוים תיעבתי. שנאתי את הסובלימציה שכרוכה בכתיבה. ולולא הרומן שלי עצמו ניסה לעסוק בקושי לחיות חיים סובלימטיביים בזמן הזה – במעין גרסה לניסיונו מכמיר הלב של הפיסח להנחות את העיוור – לעולם גם לא הייתי כותב אותו.

החודשים שקדמו לצאת הרומן – אבל מיד הסתבר שבעיקר החודשים שאחרי צאתו – היו החודשים הקשים ביותר בחיי המודעים עד כה – ואני בן למעלה מארבעים (בחיי הלא מודעים, עם זאת, כמה תקופות בילדות היו קשות מהם, ואגע בזה בהמשך).

עוד באותו נושא

קראו את פתיחת הספר "אפרוחים סופרים בסתיו" מאת דורון שנער

לכתבה המלאה

ראשית, לא היה לי כסף. עד גיל שלושים חייתי על מלגות אקדמיות ועבודה חלקית בהדרכה ולפתע הושלכתי מרחם האוניברסיטה לעולם הקר – עם תזה לתואר שני שעלי עוד להשלימה אבל כבר לא ממולג – ובצד זאת, פער קטן אך יציב בין ההוצאות להכנסות שלי לאורך המחצית השנייה של שנות העשרים לחיי הצטבר לו לסכום חוב של כמה עשרות אלפי שקלים. ולא מצאתי עבודה עם (כמעט) תואר שני בספרות עברית. המצב היה חמור עד כדי כך שהתחלתי לעבוד כמאבטח במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב, התנסות שכעבור כחצי שנה אכתוב עליה ב"מוסף הארץ" (ואגיע גם לכך בהמשך).

וכאן היה מונח העניין השני. הייתי מרושש – כלומר מרושש באמת, כמו שגם אשכנזים מהמעמד הבינוני-הנמוך-הגבוה יכולים להיות – אבל עמדתי להוציא לאור רומן. וזו היתה חוויה מוזרה: התחלתי לראשונה לפרסם בעיתונות באותה תקופה, תוצא ישיר של הרומן שעמד להתפרסם. עבור קוראים צעירים ושאפתניים של הדברים האלה – או למתעניינים בסוציולוגיה של התרבות – אני כותב זאת באירוניה מסוימת – אני רוצה לציין את העובדות הבאות, שהפליאו אותי בזמן אמת. ראשית, הבנתי את משמעות היותי בן הפרובינציה. פירושה, כמותית, פיגור של שש-שבע שנים. כלומר, להתחיל לכתוב בעיתונות בגיל שלושים במקום בגיל עשרים וארבע. עד גיל שלושים חשבתי רבות על כתיבה עיתונאית, מתוך צירוף של תשוקה כנה לכתיבה עצמה, תסכול מאנונימיות וקנאה בלא-אנונימיים. אבל הרגשתי חסר ביטחון בסוגה הזו - כתיבה עיתונאית - וגם לא הכרתי איש בעיתונות - איש שיכול היה לקשר אותי לעבודה כזו. כתיבה בעיתון, במילים אחרות, נראתה לי משרה ניש??אה שאין בכוחי להעפיל אליה, למרות שברגעי ביטחון עצמי חשבתי, כמובן, שאני יכול לעשות זאת טוב לא פחות מאחרים. והנה, בגיל שלושים, נפתחו שערי שמיים, או שערי העיתונות, ופתאום הזמינו ממני מאמרים בנושאי ספרות. אפילו לא הייתי צריך לחזר על הפתחים. וכאן – אחרי ה"ראשית" – מגיעה ה"שנית" שברצוני לעמוד עליה, ששייכת גם היא לסוציולוגיה של התרבות – והכול בתחומי "העניין השני" מתחילת הפסקה – שבעצם טרם הוצג! – אך מיד יוצג. כיצד כל זה התחיל? פשוט, היה עלי להיכנס בדלת אחת בלבד, הסתבר, וכאשר אתה כבר בפנים, דבר מוביל לדבר. הדלת שבעדה נכנסתי נפתחה לי בידי שמעון אדף, שהיה העורך של הרומן שלי שעתיד היה לראות אור ב"כתר". במבי שלג ז"ל, עורכת כתב העת "ארץ אחרת", פנתה אל שמעון שיכתוב מאמר על הספרות הישראלית לאחר הפוסטמודרניזם ושמעון הציע לה שתפנה אלי. נרגש מהצעת העבודה הראשונה בכתיבה שקיבלתי בחיי, כתבתי בקיץ אלפיים ושלוש מאמר שכותרתו היתה "לקראת ספרות פוסט פוסט-מודרנית". אני גא במאמר הזה – שהציג את הרעב ל?מציאות – ובנפרד את הרעב לעיצובה, ובעצם לחלישה עליה, לחלישה של התודעה על ההוויה – שעומד בבסיס הסיפורת – ואת השורשים הדתיים של הרעב ל"תרבות גבוהה" – שהינו רעב לקדושה – להתרוממות-התנערות מעל אבקה? החונק של המציאות, דווקא באמצעות לכידתה המקסימלית ברשת מילים – לאותה חלישה – בלוויית היפוכה, קידושה של המציאות עצמה וחדווה עליה – דבקות מתפעמת בה, כל עוד היא נחשפת כעשירה ורב-רובדית דיה – בבחינת "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד" – ואני בהחלט לא גא בכל מה שכתבתי, ואולי אקדים ואומר שההשתרבבויות – המצערות אף את משרבבן – של היהירויות שהדברים שלהלן אולי יכילו, חלקן לפחות, אינן אלא פיצוי על חשיפת התקופה הקשה ההיא, והן מצערות כי יהירויות אינן מעידות לא על ביטחון עצמי מתמיד ואף לא על טקט או על אסתטיות.

עוד באותו נושא

קראו את הפרק הראשון של "חייה הפרטיים של גברת שארמה"

לכתבה המלאה

את המאמר הזה קרא, כך הסתבר לי במהרה, בני ציפר, עורך "תרבות וספרות" של "הארץ", והתקשר אלי להביע את התפעלותו – הייתי משוכנע בתחילת השיחה שחבר מחברי מהתל בי ברשעות ומחקה את העורך הנכבד – ואף הציע לי לכתוב למוסף בעריכתו. ואכן כתבתי כמה מאמרים ב"תרבות וספרות", בין השאר מאמר שניסה להבחין בין הספרות הישראלית הצעירה של שנות האלפיים לבין הספרות שמשלה בכיפה בארץ בשנות התשעים (ואתייחס גם אליו בעוד רגע – ואולי כבר אפסיק לומר זאת? ואניח לקורא המתמיד להגיע אל היעדים העתידיים ללא הטרמות). או אז פנו אלי ממוסף "הארץ" להתחיל לכתוב גם בשבילם. ואו אז – למעשה, כשנה אחר כך – בעקבות קריאת אותם מאמרים ב"הארץ" על הספרות הישראלית הצעירה – פנתה אלי מי שעמדה לערוך את המוסף הספרותי של "מעריב", דנה אלעזר-הלוי, והציעה לי לכתוב אצלה באופן קבוע על ספרות ישראלית, וכך עשיתי במשך שנים רבות. מה שהפליא אותי בתהליך הזה הוא שמה שהיה מרכזי בו היה "הפריצה" הראשונה (או! הנה דוגמה ליהירות המובטחת. "הפריצה"! אם כי בגבולות עולמי הקטן היא אכן נחוותה ככזו) – אותה זו שלא השכלתי לעשות עד גיל שלושים – אותה זו שאני חושד שמי שבא מהפרובינציה, בשונה מבן המטרופולין – שבשבילו כתיבה בעיתון היא אופציה ריאלית: כי הוא מכיר אנשים שכותבים בעיתון ובמשפחתו לא יתמהו על תשוקתו המוזרה, כי הוא מכיר אנשים שכותבים בעיתון שיכולים להכניס אותו למערכת העיתונים תחת חסותם – בקיצור אותה זו שמי שגדל בכפר הרא"ה ולא בתל אביב צריך להמתין חמש-שש שנים יקרות עד להתחוללותה, אם בכלל תתחולל. כמובן, זהו גם עניין של אופי. יש פרובינציאלים שלא מהססים להתפרץ לדלת סגורה ולהפכה לפתוחה גם בגיל עשרים וארבע. אבל למי שיש בו בושה מסוימת – שילוב של יהירות וצניעות – עודף ביטחון עצמי וחסרונו – כמוני – השנים חולפות והפריצה מבוששת.

במאמר מוסגר אני רוצה להעיר כבר כעת דבר-מה: בדברים האלה או בטקסט הזה (אם להשתמש במילה המתכתית הזו) אתייחס לעתים לבחירה בספרות כבחירה בקריירה. קריירה מסוג מסוים אמנם, שאין בה הרבה כסף אבל היא מתגמלת – או מתגמלת-לכאורה – מבחינות אחרות. לחלק מהקוראים אולי ההתייחסות הזו תיראה מנמיכה. ועם זאת, אני חושב שפסול ומגוחך להתעלם מהאספקטים "הנמוכים" של מניעי הבחירה בכתיבה בתחום הספרות – אותם אלה שג'ורג' אורוול, במסתו המהוללת, "מדוע אני כותב", תמצת כאנלוגיים לבכי התינוק המבקש למשוך תשומת לב – ואם יש משהו שאני מתעב באופן כללי הרי זה אידיאליזם שמתייחס לאדם כיצור בעל מוח ולב – מי שהוא משכמו ומעלה – אבל לא מי שהוא גם בעל בטן תחתונה ולבטח לא חלציים (ואף אחוריים). מלבד זאת, ההשפעה של ההתייחסות המנמיכה הזו עומדת בלב אחת הסיבות שבגללה לקיתי בסוג מסוים של שיתוק יצירתי שהינו נושאו המוצהר של הטקסט הנוכחי. עוד יתברר בהמשך (אני לא מרים עוד ידיים בעניין ההטרמות, למרות שזה נראה כך), אני מקווה, שההתייחסות לספרות כאל קריירה אינה ממצה את כל היחס שלי לעיסוק הזה. ואולי, לשם האיזון והאמת, אומר כבר כאן, שאחרי שכלתה הסערה – המשבר הגדול ביותר בחיי המודעים – הסערה והמשבר שמתוארים ויתוארו פה והם נוהרים לקראת שיאם – אני חש מובס כמו שלא חשתי בחיי – שכוב במיטה ולא רוצה לדבר עם איש ולא להיות דבר, לא איש, לבטח לא סופר – אז, מתוך האפר של הדיכאון שנמשך חודשים, לבלבה פתאום עלווה ירוקה הססנית – ירוק לא צפוי עלה על גב האפר – ניעור בי חשק ראשוני – ומיד עז – לקרוא ספרות טובה – לבלוע, בעצם, ספרות טובה – מין תחייה מפתיעה כל כך, אחרי שכלו כל הקיצין – תחייה שתהיה לי לאו?ת בשנים ובמשברים שיבואו שאכן כן, יש תחיית המתים בנפש ממש – שאין לומר לעולם נואש, כי אם יצאתי מזה, ממה שמתואר ויתואר פה, אחלץ מהכול – או אז התנסחה לי בבירור כתובת אש מנטלית מול עיני רוחי – כתובת אש שהציגה דילמה – וזה נוסחה: מה אתה מעדיף? שלא תהיה ספרות בעולם, שלא יהיה דבר כזה ספרות טובה בעולם, ורק אתה תיחשב סופר חשוב, תזכה למה שזוכים לו סופרים חשובים, או שאתה לא תהיה סופר חשוב, אבל ספרות גדולה תהיה בעולם, ומה שספרות גדולה עושה יהיה בעולם – וההכרה שלי שהתשובה שלי ברורה לי – שאני בוחר בספרות ולא בהיותי סופר, אם השניים מתנגשים ביניהם – ההכרה שלמרות השאפתנות והפגיעות והנרקיסיזם, הם אינם חזות הכול, הם אינם מסכמים אותי – ההכרה הזו ת?חי?ה את רוחי.

עוד באותו נושא

ליסבת סלאנדר חוזרת ב"הנערה שהשיבה עין תחת עין". קראו את הפרק הראשון

לכתבה המלאה

כך שמבחינה חיצונית – אם ליטול לידי שנית את חוט הסיפור (מטפורה שאיני בטוח שאני מבין את מקורה לאשורו) – וזהו "העניין השני" מראש הפסקה ההיא – הייתי במין מצב מוזר. חסר כסף ועובד בשמירה במעונות הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב – כשאני יודע שאיאלץ בקרוב לחזור לגור בבית אמי בכפר כי לא אוכל להחזיק דירה בעיר – הייתי מקבל בעמדת השמירה טלפונים מעורכי מוספים בעיתונות שביקשו – מיוזמתם שלהם וללא פנייה ממני – שאחל לכתוב אצלם. כמובן, הכסף ששילמו לי, ידעתי, לא יוכל לחלץ אותי מהמצוקה הכלכלית שנקלעתי אליה. אבל הניגוד בין עבודת הצווארון הכחול שנאלצתי לעבוד בה (כפשוטו: כחולים היו מדי המאבטח שלי) ומצוקתי הפיננסית הכללית לבין העובדה ששמי החל להתנוסס בעיתונים, היה חריף (בשבילי, לפחות).

אבל הערעור האמיתי של אותה תקופה היה ערעור פנימי. וכאן נעוץ תחילתו של לב ההסבר מדוע התקופה הזו היתה התקופה הקשה בחיי הבוגרים. לא כל כך נוח ונעים לי להודות בזה, אבל אולי מה שאתאר להלן משותף לכותבים או יוצרים רבים בתחילת דרכם – כך שהבושה תחולק ותדולל בקרב כולנו – ובכל מקרה אני רוצה להדגיש כאן נקודה שיהיה לה מקום חשוב בהמשך הטיעון שאני מנסה לחדד בדברים האלה – דברים החגים סביב סוגיית האלם הספרותי (הו, הנפיחות! "האלם"! – אבל הנפיחות עצמה, ייאמר להגנתי, היא הרי חלק עקרוני מהנושא כאן). בקיצור, חשבתי שפרסום הרומן עתיד לשנות את חיי. כך גם אמרתי לפסיכולוגית שלי, כשהודעתי שלא אמשיך יותר להגיע לפגישות איתה. קצתי בעבודה על הפנימיו?ת, בשינויה?, הסברתי לה. מה שאני מייחל לו יקרה בחוץ, בעולם האמיתי – שהעולם החיצוני ישתנה לשם שינוי – והדבר הזה, השינוי הזה, תחילתו הדרמטית, יהיה הרומן שיתפרסם. בלבי הוספתי שתיקון העולם החיצוני שאני מייחל לו קרוב במהותו לאותו מקרה שאירע לנו באמצען של ארבע שנות הטיפול הארוכות והאינטנסיביות – כאשר בתגובה על תינויה? של תקופת דיכאון חריפה במיוחד, נגעה בידי הפסיכולוגית בליטוף מעודד ומיד החזירה את ידה לחיקה כמי שנגעה בגחלים לוהטות, והקדישה את המפגש הבא לשיחה על ה"מקרה". תיקון העולם החיצוני שייחלתי לו כעת דמה למילויה של התשוקה שלי במרוצת שנות הטיפול הארוכות לשכב עם הפסיכולוגית שלי בחדר הטיפולים ובשעת הטיפול עצמה – למרות אי-הנוחות, יש לשער, של משגל בחדרון הקטן בבניין אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב – תשוקה שגרסה מעודנת שלה מסרתי באופן מילולי לפסיכולוגית עצמה. התאהבתי בפסיכולוגית שלי עוד קודם לכן – ולפי הספר, או הספרים, של הגאון מוינה – אבל גם, יש לשער, שלא הזיקה לתשוקתי זו היותה צעירה ויפה וקשובה ומתבודדת איתי באינטימיות שעה בשבוע בחדרון קטן נעול – הנה דוגמה להיטלטלות ספקנית בפרשנות המציאות, שגם בגללה אני לא כותב – וההיחלצות מ"ההעברה" הזו – שממנה נחלצה הפסיכולוגית במיומנות ובעדינות מעוררות כבוד – והשפעותיה המוצקות וארוכות הטווח (של ההיחלצות) – או כך לפחות קיוויתי ואני עדיין מקווה – תהיינה העדות היחידה המובחנת – אם כי החשובה – מבחינתי, לתועלת שבטיפול הפסיכולוגי.

בכל אופן, אם לשוב אל תלם ההווה – כלומר אל העבר שהיה הווה לפני כעשור – היתה למחשבה הזו, על תפקידו הדרמטי של הרומן העתיד להתפרסם בשינוי מהלך חיי, שכבה ירודה ושכבה מעט יותר מזוככת. השכבה הגבוהה מעט יותר גרסה כי יש לי דרך משלי לראיית הדברים – ראייה אינדיבידואלית שאני עומד מאחוריה ולא רוצה לסגת ממנה, ואולי גם לא יכול לעשות זאת – ראייה שהיא היא זו שהביאה אותי מלכתחילה לכתיבת ספרות ואת הרומן "ובזמן הזה". הראייה הזו גורמת לי כאב, זה נכון. אבל אם אתמיד ואתעקש עליה אולי תיסוב המציאות לאחור ותנוס בפני התעקשותי. השכבה הנמוכה יותר היתה בפשטות תאוות ותקוות פרסום. כמו כל אדם בעל מודעות עצמית ועכבות, אני מניח – קל וחומר מי שרוצה להיחשב לסופר "רציני", שעכבותיו רבות עוד יותר – לא היה לי נוח להכיר בכך והתייחסתי לתשוקה ולתקווה הזו באירוניה. אבל אם יש דבר-מה אחד שאני גא בו וסובל ממנו במיוחד הרי הוא הקושי שלי להוליך שולל את עצמי באשר למניעי. התשוקה להיות סופר לא נבעה רק מתאוות פרסום, אבל היא בהחלט לא היתה נעדרת בין מניעי.

עוד באותו נושא

קראו את הפרק הראשון מתוך "על חוד הסיף" של אלן קושנר

לכתבה המלאה

"מדוע איני כותב" / אריק גלסנר. הוצאת ידיעות ספרים. 227 עמודים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully