מותה של הסופרת והמחזאית והמתרגמת נאוה סמל הלילה (שבת) הסב כאב וצער רב בקרב רבים בעולם התרבות. סמל כתבה 22 ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, ובנוסף כתבה ותרגמה מחזות. יצירותיה תורגמו לשפות רבות ורומנים שלה עובדו לתיאטרון ולאופרה. היא נפטרה לאחר שנאבקה במחלת הסרטן בבית חולים שיבא בתל השומר. בת 63 הייתה במותה.
שירי ארצי, בתו של שלמה ארצי, אחיה של נאווה סמל, ספדה לה בשיחה עם וואלה! תרבות: "מה אני יכולה להגיד. זכיתי שהיא הייתה דודה שלי. היא הייתה האדם הכי נדיב, הכי נאמן, הכי אוהב אדם שפגשתי. לא היה אדם שנקרה בדרכה, שהיא לא ראתה אותו באמת, ונתנה לו את התחושה שהוא נראה, ושהיא סקרנית לשמוע אותו. היא הייתה סקרנית לחיים כמו ילדה. אני חושבת שכל אדם שפגש אותה קיבל ניצוץ מהנשמה שלה, שהייתה כל כך גדולה. היא השאירה אחריה חותם ענק. עם כל הכאב הגדול הזה, הידיעה שזכינו בה וזכינו ללוות אותה החוצה באופן מלא ומשמעותי, יש בזה איזושהי סוג של נחמה. היא הייתה סופרת חשובה, שדיברה בקול של דור שלא דיבר את עצמו לפניה. אני חושבת שבעיקר היא הייתה אדם נדיב, אוהב אדם, באופן שלא פוגשים. הלב שלי שבור. בזכות העובדה שהיא הייתה כל כך נפלאה, אני כל הזמן חושבת על המשפט של רבי נחמן: 'אין שלם מלב שבור'. ככה אני מרגישה הבוקר. שהיא חייתה חיים מלאים, וגם הפרידה ממנה הייתה במלאות. ולכן למרות שהלב שבור הוא גם מלא, בזיכרון ואהבה".
השחקנית יונה אליאן, חברתה הקרובה של נאוה סמל, ספדה לה בשיחה עם וואלה! תרבות: "היינו חברות מאוד מאוד טובות 40 שנה. היא הייתה מין מעיין של מים זכים, שאני באה אליו בכל פעם ללגום ולהיטהר. היה בה כל כך הרבה טוב, נתינה, אהבה ותום. הגורלות שלנו נקשרו אחד בשני. היה בינינו חיבור מיידי, מהשנייה הראשונה. היינו בהיריון באותו זמן, ואת הילד הראשון שלנו ילדנו יחד. לאחר הפסקה ארוכה של 11 שנה לשתינו, היינו בהיריון שוב ביחד. בהפרש של כמה שבועות, היא ילדה תאומים ואני את הבת השנייה שלי. זה היה בלתי מוסבר. נעם אמר כל השנים 'את לא תלדי עד שנאוה תלד, ונאוה לא תלד עד שאת תלדי'. כך היה. כל כך אהבתי את הספרים שלה, את הכתיבה שלה. היא הייתה מקור של ידע אדיר. בכל פעם שלא ידעתי משהו הייתי מתקשרת ל-י?י?ה, כך קראתי לה. היא ידעה הכל. היא קראה בלי סוף. במסגרת ההתייחסות שלה לשואה, היא שתתה ממני כל מידע על ההורים שלי. היא בכלל הייתה סקרנית. היא התיידדה עם כל אדם ברחוב והקשיבה לסיפורים שלו. כשהייתי אצלה לפני כמה ימים, כדי לשמח אותה התחלנו לדבר על כל מיני דברים. היא הקשיבה ואמרה 'יונה, פרטים, פרטים'. היא הייתה מלכת הפרטים. היא ידעה שמות ומקומות".
"נאוה הייתה אדם יוצא דופן ובעיקר טוב. היא כל הזמן עשתה למען כולם. רק לעזור, לחבק ולנשק, כך למשפחה ולחברים", מוסיפה אליאן. "אני חייבת להתגאות במשהו ששתינו עשינו לפני הרבה שנים. לפי דעתי אנחנו טבענו את המושג 'ארוחת שאריות'. במסגרת זה שהיינו כל כך קרובות, בימי שישי ישבתי אצלה עד 2-3 לפנות בוקר, מדברות, מדברות ומדברות. ודיברנו גם על זה שתמיד אחרי החגים היינו אומרים 'בואו נעשה ארוחת שאריות', שכל החברים יביאו את מה שנשאר ויאכלו ביחד. היינו מארגנות את זה. היא התעקשה שזה יהיה אצלה בבית. בראש השנה הזה אמרתי לה שאולי יהיה לה קשה, אז נעביר את ארוחת השאריות שלה אלינו. היא אמרה, לא, אני רוצה שזה יהיה אצלי. זו אולי הייתה ארוחת השאריות האחרונה שלי.
"כל כך אהבתי את הכתיבה שלה, את ספר השירים הראשון שהיא כתבה אחרי ההיריון, כל כך הזדהיתי עם כל מילה. אתמול נפרדתי ממנה. נסענו ואלו היו השעות האחרונות. עמדנו שם מהבוקר ועד אחר הצהריים. דיברנו. ליטפנו אותה. ואמרנו לה את כל הדברים שאנחנו מרגישים. היא הייתה כל כך הרבה דברים, ועשתה הכל באופן מושלם - כתבה מושלם, הייתה מחזאית מושלמת, ובעיקר הייתה אדם מושלם. טיפלה בכולם, שמרה על שלמות המשפחה ועל השלמות של כולנו, המשפחה המורחבת. היא הייתה אדם יוצא דופן, באמת. כל דבר שאני אומרת מתגמד לעומת מי שהייתה, אני שומעת את עצמי מדברת, וזה לא מספיק. היא הייתה נשמה ענקית. רק רצתה לתת".
השחקן והבמאי עודד קוטלר, שעבד עם סמל באחרונה על יצירתה "גונבי הנשיקות", ספד לה בשיחה איתנו: "הייתה לי הזכות לעבוד עם נאוה ב-20 השנה האחרונות כמה פעמים. הדברים היותר נפוצים היו 'צחוק של עכברוש' שהיא יצרה עם אלה מילך-שריף, ולאחרונה את 'גונבי הנשיקות' עם משה זורמן, שאני ביימתי. זו יצירה שירית שהיא כתבה על מערכת יחסי הורים וילדים, שיש בה אולי גם אלמנטים ששייכים לסוף החיים, אבל אנחנו עבדנו על זה בחדוות חיים. היא עבדה על זה איתנו כשהמחלה כבר הופיעה, והיא ידעה את הסכנות, אבל היא הייתה בנאדם אופטימי מטבעה והיא המשיכה לעבוד יחד עם הטיפולים. ואנחנו עמדנו והערצנו לא רק את היכולת שלה לעבוד ולשנות.
"ביצירה הזאת הייתה מחווה גדולה מאוד של נאוה לחיים בכלל. לעמוד ליד אדם מוכשר כל כך, מלא קסם אישי, חום, לב ואכפתיות לכל מי שנוגע מהצד גם ליצירה שלה, לעמוד ולראות איך היא למרות הכל ידעה לשמור על קור רוח, ואפילו מעבר לקור רוח תשומת לב לאחרים שעה שהיא בעצם זקוקה הייתה זקוקה לחיבוק ולתשומת לב כל כך רבה. היא הייתה אדם צנוע בדרך כלל. אולי זאת אחת הסיבות שהכירו ביכולות שלה רק בשנים האחרונות, כי לא היה לה אולי מספיק 'חוצפה' להעז ולצאת לחזית של הכותבים והסופרים. היא בפירוש יכולה לעמוד שם בכבוד".
"לידי מונח עכשיו ספרה 'מזמור לתנ"ך'", מוסיף קוטלר. "הספר חיכה לי כמתנה ממנה במודיעין של תיאטרון הקאמרי, אליו היא הייתה מחוברת שנים רבות גם בגלל נעם (סמל, מנכ"ל הקאמרי לשעבר ש"ב), אבל היא צפתה בקאמרי גם כאדם מן הצד לפעמים. זה ספר שירה על פי סיפורי תנ"ך למיניהם, עם הפרובולמטיות התנ"כית. היא לא חוסכת שם ביקורת לפעמים מהחברה הישראלית. קיצורו של דבר, נאוה הייתה באמת פרטנר יוצא דופן, בהיענות שלה לתהליך היצירה. כשאני אומר תהליך היצירה - יש בו הרבה מאוד כאבים, הרבה דברים שקיווית לא יוצאים, פתאום כיוונים אחרים מפתיעים גם את היוצר עצמו. בכל זה צריך לעמוד באומץ, בכבוד, באכפתיות ובפרטנריות. בכל התכונות האלה היא הייתה מקבלת ממני ציון 10. לכן נוצרה בינינו חברות ואהבה אמיתיים ואכפתיות כל כך רבה. אתה יודע, כל אדם שהולך לעולמו אתה כועס. אבל במקרה הזה שק הכאב והדמעות נפרצו. ואני יודע שאולי הדמעות יתייבשו. אבל הכאב הזה, הגדול, יישאר".
"נאוה הייתה סמל הישראליות", ספד לה איש התיאטרון ומספר הסיפורים יוסי אלפי בשיחה עם וואלה! תרבות. "אבא ואמא שלה היו לוחמים. אביה היה איש ציבור פנטסטי ואמה עלתה איתו לארץ עם המעפילים. היא אף פעם לא הייתה מעל כלום, תמיד הייתה בגובה העיניים. ליידי מצד אחד, נישאת מצד אחר, אבל לא מתנשאת. גוף קטן והרבה רוח. רוח טובה. נועם, ממש נועם. היה בה הרבה ידע הרבה, השכלה, אבל לא הייתה יהירה. היא לא השתמשה בהשכלה ובידע שלה נגד אחרים".
"היה תענוג להיות איתה על הבמה בפסטיבל מספרי הסיפורים, במופעים שעשינו יחד", מוסיף אלפי, "תמיד הייתה בינינו אהבה אמיתית, ללא שום אינטרס. הדברים שהיא כתבה רגישים מאוד, כתובים באופן פשוט, בשפה של בני אדם. היא נגעה מצד אחד בתנ"ך, ומצד שני בדברים הכי לא פורמליים ופשוטים. חבל, חבל שהיא עזבה אותנו בגיל כל כך מוקדם, היה לה עוד כל כך הרבה מה להגיד".
"את נאוה פגשתי לראשונה כשחקן בקאמרי, בתחילה בתור אשתו של נעם סמל", מספר השחקן והבמאי יחזקאל לזרוב. "היא הייתה מתקשרת אליי אחרי הצגות, היחס שלה תמיד היה מאוד חם ואישי. לאחר מכן נפגשנו כשכתבה תסריט לסרט 'דבר על מקום הימצאם'. התחילו לעשות אודישנים ופנו אליי לשחק בתפקיד של ניסן. ואז ההיכרות שלנו נהייתה קצת יותר קרובה. היא הייתה נוכחת המון בסט, ואז הכרנו הרבה יותר מקרוב ולעומק. יש לי רק מילים טובות בשבחה של האישה היקרה הזאת. שילוב נדיר של טוב לב וכישרון, וזה באמת לא דבר שפוגשים כל יום. גם בנאדם עם כל כך הרבה מוטיבציה, הישגים וכישרון, וכל זה עם טוב לב אינסופי, חום ופירגון שלא היה מאחוריו שום אינטרס. היה בה את היכולת לנטרל את האינטרסים במפגש שלה עם הסביבה. זה באמת בנאדם נדיר. אמרתי את הדברים האלה בשבחה גם בעודה בחיים. תמיד נתתי אותה כדוגמה לכך. היא הייתה אישה מדהימה. אני שולח את תנחומיי לכל המשפחה, ומקווה שנצליח כולנו להמשיך את הנכסים היקרים שהיא השאירה מאחוריה".
"זה נורא. בגיל כזה" אמרה לנו השחקנית הוותיקה ליא קניג. "חבל. סופרת נהדרת. אשה כל כך מוכשרת. בנאדם מקסים. ממש כואב לי הלב. אני נורא מצטערת על הדבר הזה. אני חושבת שכולנו נפגענו מזה".