(בווידאו: שלמה ארצי סופד לנאוה סמל)
הסופרת, המחזאית, המתרגמת והמשוררת נאוה סמל הובאה למנוחות בבית העלמין קרית שאול בתל אביב. מאות בני אדם הגיעו לחלוק לה כבוד אחרון. בנוסף לבני משפחה הגיעו גם שלל אנשי רוח וציבור, ובהם ראש עיריית תל אביב רון חולדאי, תיקי דיין, ראש עיריית חיפה יונה יהב, ח"כ בוז'י הרצוג, ששון גבאי, ששי קשת, יונה אליאן, יהודה עדר, דניאל סלומון, יהושע סובול, משה אדרי, שלמה וישינסקי, לילאן ברטו, חנן יובל, הלל מיטלפונקט, יעל דן, מנשה נוי, אלי גורנשטיין, גיל שוחט, שמעון בוסקילה, יריב הורוביץ, מאיר ישראל, מאיר עוזיאל, הסוכן אריק קנלר ועוד.
אחיה, שלמה ארצי אמר בהלוויה: "המוות של נאוה היה אינטימי. היינו עשרה אנשים. אני יודע שאהבתם אותה. ובגלל שאני קצת בכיין יתר על המידה, ביקשתי מיפתח (קליין) להקריא את ההספד".
קליין קרא את ההספד במקום ארצי: "בטוב ליבך לא הכרנו דבר דומה לו. בחיים לא אמרת למישהו לא. רק כן וכן, ועל הכל כן. כמו שבליל הפרידה שלי מהחיים המשפחתיים הקודמים, הצעת לי מיטה ללילה ונשארתי שבעה חודשים. וכמה נעם ואת והילדים הייתם נדיבים אלי כשהענקתם לי מחסה בשבר הגדול. את האחות היחידה שלי, הקצה האחרון של משפחת האמא והאבא שלנו, האדם עם הכי הרבה קונצנזוס של אהבה אליו. כששאלתי אותך באחת הפעמים בבית החולים כשהיינו לבד בחדר, אם העולם שווה אותנו, אמרת שאת עדיין סקרנית אליו, השתתקתי. ביום האחרון לפני שהורדמת אמרת לי, 'אני אוהבת אותך מתוק שלי'. וה'מתוק שלי' היה מוזר, כי בחיים לא אמרת לי ככה, אולי כמו שלאחרונה הייתי מסמס לך 'מה שלומך מאמי שלי'".
"אהבתי אותך, אחותי, מהיום שהגעת אלינו הביתה בשכונת ביצרון, כי למרות שרציתי אח, הבנתי שהגעת אלינו הבית להיות האור של הורינו הניצולים. היית המלאך השומר שלי. ניסיתי כל החודשים האחרונים לשמור עלייך, אבל לא היית זקנה. ונעם אפילו אמר לי אתמול 'תראה איך היא מתה ונראתה בת 25'".
בעת טקס האשכבה, השחקן ששון גבאי הקריא שיר שכתבה סמל, "שיר ערש לאדם הראשון". ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, ספד: "בעולם ייצגה נאוה את התרבות והאמנות של תל אביב באינסוף אירועים. יצירותיה הוצגו גם כאן באופרה, בהבימה ובקאמרי. דבריה תמיד היו צלולים ומוסיפי כוח. כפי שהייתה בחייה, כך גם במותה נשאב ממנה את ההשראה והכוח לעוף. יהיה זכרה ברוך".
הסופרת יהודית רותם ספדה: "זה מצב שאי אפשר להכיל. אני עומדת כאן ליד נאוה חברתי, מחמל נפשי. היית קורנת אור, טובת לב וטובת שכל, יפה מבחוץ ויפה מבפנים. אהבתי את כתיבתך ואת אומץ לבך הספרותי. כמה חסרת פומפוזיות את. היית אחת משלנו".
סמל הלכה לעולמה אתמול (שבת), בבית חולים שיבא בתל השומר, בתום חצי שנה שבה נאבקה במחלת הסרטן. בת 63 היתה במותה. היא הותירה אחריה את בעלה נעם סמל, לשעבר מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, את אחיה הזמר והמוזיקאי שלמה ארצי, ושלושה ילדים - אייר, אילאיל ונמדור. בצירוף מקרים טראגי, בדיוק שבועיים לפני מותה של סמל, הלכה לעולמה אמה, מרגלית (מימי) ארצי, ניצולת אושוויץ.
סמל כתבה 22 ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, ובנוסף כתבה ותרגמה מחזות. יצירותיה תורגמו לשפות רבות ורומנים שלה עובדו לתיאטרון ולאופרה. בין יצירותיה: "צחוק של עכברוש", "ראש עקום" ו"איך מתחילים אהבה". ספרה האחרון, "פאני וגבריאל" שמו, ראה אור זמן קצר לאחר שאובחנה בסרטן ומגולל את סיפורה המשפחתי.
שירי ארצי, בתו של שלמה ארצי, אחיה של נאוה סמל, ספדה לה אתמול בשיחה עם וואלה! תרבות: "זכיתי שהיא הייתה דודה שלי. היא הייתה האדם הכי נדיב, הכי נאמן, הכי אוהב אדם שפגשתי. לא היה אדם שנקרה בדרכה, שהיא לא ראתה אותו באמת, ונתנה לו את התחושה שהוא נראה, ושהיא סקרנית לשמוע אותו. היא הייתה סקרנית לחיים כמו ילדה. אני חושבת שכל אדם שפגש אותה קיבל ניצוץ מהנשמה שלה, שהייתה כל כך גדולה. היא השאירה אחריה חותם ענק. עם כל הכאב הגדול הזה, הידיעה שזכינו בה וזכינו ללוות אותה החוצה באופן מלא ומשמעותי, יש בזה איזושהי סוג של נחמה. היא הייתה סופרת חשובה, שדיברה בקול של דור שלא דיבר את עצמו לפניה. אני חושבת שבעיקר היא הייתה אדם נדיב, אוהב אדם, באופן שלא פוגשים. הלב שלי שבור. בזכות העובדה שהיא הייתה כל כך נפלאה, אני כל הזמן חושבת על המשפט של רבי נחמן: 'אין שלם מלב שבור'. ככה אני מרגישה הבוקר. שהיא חייתה חיים מלאים, וגם הפרידה ממנה הייתה במלאות. ולכן למרות שהלב שבור הוא גם מלא, בזיכרון ואהבה".
השחקן והבמאי עודד קוטלר, שעבד עם סמל באחרונה על יצירתה "גונבי הנשיקות", ספד לה אמש בשיחה עם וואלה! תרבות: "הייתה לי הזכות לעבוד עם נאוה ב-20 השנה האחרונות כמה פעמים. הדברים היותר נפוצים היו 'צחוק של עכברוש' שהיא יצרה עם אלה מילך-שריף, ולאחרונה את 'גונבי הנשיקות' עם משה זורמן, שאני ביימתי. זו יצירה שירית שהיא כתבה על מערכת יחסי הורים וילדים, שיש בה אולי גם אלמנטים ששייכים לסוף החיים, אבל אנחנו עבדנו על זה בחדוות חיים. היא עבדה על זה איתנו כשהמחלה כבר הופיעה, והיא ידעה את הסכנות, אבל היא הייתה בנאדם אופטימי מטבעה והיא המשיכה לעבוד יחד עם הטיפולים. ואנחנו עמדנו והערצנו לא רק את היכולת שלה לעבוד ולשנות".
"ביצירה הזאת הייתה מחווה גדולה מאוד של נאוה לחיים בכלל. לעמוד ליד אדם מוכשר כל כך, מלא קסם אישי, חום, לב ואכפתיות לכל מי שנוגע מהצד גם ליצירה שלה, לעמוד ולראות איך היא למרות הכל ידעה לשמור על קור רוח, ואפילו מעבר לקור רוח תשומת לב לאחרים שעה שהיא בעצם זקוקה הייתה זקוקה לחיבוק ולתשומת לב כל כך רבה. היא הייתה אדם צנוע בדרך כלל. אולי זאת אחת הסיבות שהכירו ביכולות שלה רק בשנים האחרונות, כי לא היה לה אולי מספיק 'חוצפה' להעז ולצאת לחזית של הכותבים והסופרים. היא בפירוש יכולה לעמוד שם בכבוד. ב'מזמור לתנ"ך', ספר שירה על פי סיפורי תנ"ך למיניהם, עם הפרובולמטיות התנ"כית, היא לא חוסכת ביקורת לפעמים מהחברה הישראלית. קיצורו של דבר, נאוה הייתה באמת פרטנר יוצא דופן, בהיענות שלה לתהליך היצירה. נוצרה בינינו חברות ואהבה אמיתיים ואכפתיות כל כך רבה. אתה יודע, כל אדם שהולך לעולמו אתה כועס. אבל במקרה הזה שק הכאב והדמעות נפרצו. ואני יודע שאולי הדמעות יתייבשו. אבל הכאב הזה, הגדול, יישאר".
