בניגוד לשלוש העונות הראשונות של "ברוד סיטי", שעלו כולן בחודשים ינואר או פברואר, בין העונה הרביעית לבין קודמתה הפרידו שנה וחצי. זה קרה מכל מיני סיבות. אבי ג'ייקובסון ואילנה גלייזר היו עסוקות בנפרד בסרטים שצילמו במהלך הפגרה, ומעבר לכך, מאחר שרצו להציג לראשונה את עולמן של בנות דמותן בחורף, על הצילומים היה להתקיים בחודשים הקרים של ניו יורק. אך היה גם משהו מעבר לזה. בריאיון של גלייזר לג'ימי פאלון עם עליית העונה החדשה בארה"ב, סיפרה על תהליך הכתיבה המייסר במיוחד הפעם. "ואז הבחירות קרו, בין לבין במהלך הפגרה, וזה היה כמו עולם חדש לחזור אליו", אמרה, "אנחנו תמיד משכתבות את התסריטים, אבל אחרי הפגרה הזו זה היה עניין שונה".
ובכן, אין דרך קלה להגיד את זה: משהו בכל השינויים האלה הרס את העונה הרביעית של "ברוד סיטי". מלבד פרק הדלתות המסתובבות הנהדר שפתח את העונה, מדובר ברצף הגרוע ביותר של הסדרה מאז ראשית ימיה, הכולל רגעים סיטקומיים דלוחים שהיינו מצפים מסיטקום ניינטיזי רופס ולא מאבי ואילנה. חלק גדול מדי מהזמן השתיים בכלל לא ביחד, כל אחת מהן עסוקה בענייניה ורק מדי פעם הן משיקות. יחד עם היעדרם של לינקולן (חניבעל בורס) וגם טריי (פול וו. דאונס הנהדר) - שבעונה הקודמת נפרדו מאילנה ואבי, בהתאמה - פעמים רבות מדי נדמה שזו לא אותה סדרה שהכרנו.
אם יש פרק שמייצג את בעיותיה של הסדרה בשלב הזה, מדובר ב"פטריות", הרביעי לעונה. מעבר לכך שהוא מציג לראווה את השאפתנות היצירתית שגלייזר וג'ייקובסון כיוונו אליה, עניין מבורך כמובן, על פניו הוא אמור היה להיות מקסים במיוחד - טריפ של הבנות הופך להרפתקה הזויה באנימציה נוזלית. בפועל מדובר ביצירה מתישה שיצאה לחלוטין משליטה, וכדי להוסיף חטא על פשע, גם כאשר החלק של האנימציה נגמר, אנחנו נוחלים אכזבה עם אחד המהלכים העלילתיים הכי צפויים לכל מישהו שראה טלוויזיה מעודו. ההגזמה הזו משקפת את הבעיה הכללית של העונה: לחיצה חזקה מדי על הדוושה. יותר מדי מהכל, כולל שובם של אקסים שלוחצים על הכפתורים שלהן, ויותר מדי הופעות אורח שנופלות חלל, בפרט שאניה טוויין בתפקיד עצמה (במקום שתספק תגמול נפלא על כל אזכוריה בעבר, התוצאה מאולצת) ופראן דרשר כדודתה של אילנה (שממש מבוזבזת כאן).
משהו באיזונים של "ברוד סיטי" ושל ג'יקובסון את גלייזר השתבש מאוד, כאילו בחירתו של טראמפ (שכל אזכור של שמו זוכה לצנזור, כמו מילה גסה) העבירה אותן על דעתן. כמעט כל מה שעובר על אילנה בפרקים האלה פשוט מגוחך. יש לה "עצירות מין" מסיבה מפגרת, החורף מכניס אותה לדיכאון המאלץ אותה להשתמש במתקן סרוטונין בהפרזה (בכל מובן), וכשהיא פוגשת בלינקולן במקרה הסדרה נסוגה לבדיחות פיפי וקקי, פשוטו כמשמעו. לא שהפרשות גופניות היו נושא ש"ברוד סיטי" נמנעה ממנו בעבר, אלא שהפעם, באקלים הרבה פחות מקסים והרבה יותר מטורלל-בקטע-רע, זה סתם דוחה.
למרבה השמחה, בשלב מסוים הרצף הרע נשבר. נקודת המפנה היא דווקא גיחה מניו יורק אל פלורידה. לראשונה ישנה שמש על המסך, פשוטו כמשמעו, ואולי באמת זה כל מה שנדרש - סרוטונין באמצעים טבעיים. הגם שלא מדובר בפרק מושלם, הוא מציג את אבי ואילנה ביחד מההתחלה ועד הסוף, מתנסות ועושות שטויות, ומסמן גם מעין חזרה למוטב שניכרת גם בפרקים הבאים והמוצלחים עוד יותר, שסוף סוף מזכירים את "ברוד סיטי" האהובה של פעם. שתי החברות הטובות מבלות הרבה יותר זמן ביחד מולנו. חברים יקרים אחרים מקבלים גם הם זמן מסך מבורך יחד איתן (בפרט חיימה, בגילומו של ארטורו קסטרו, שתמיד תענוג לראות אותו) והווייב הניו יורקי המוכר והאקסצנטרי חוזר לשלוט באופן מדוד של פעם. בשלב הזה נדמה כי הסדרה נסוגה מכמה דברים שתחילת העונה ניסתה לבסס, כאילו לקחה כמה צעדים אחורה כדי להעריך מחדש את הדברים, והתוצאה היא אותו עונג מוכר. זה משחק עדין - על הבחורות האלה להתבגר ולהתפתח, ברור, זה תהליך שבלעדיו נתלונן ש"ברוד סיטי" דורכת במקום. אולם האופן שבו העונה הרביעית עושה זאת לקוי ושגוי, ניסיון לירות ביותר מדי תותחים בבת אחת.
בסיכומו של דבר, כשסופרים פרקים גרועים מול מוצלחים, מדובר בעונה מאוזנת. אבל המשמעות שלה גדולה מזה. לראשונה גילינו שצמד הנשים האהובות עלינו בטלוויזיה מסוגל גם למעוד בענק, שגם סדרה עם כל כך מעט פספוסים כמו "ברוד סיטי" עלולה לאבד את דרכה בצורה מתסכלת ולאורך זמן. אך אולי חשוב מכך: למדנו שאבי ואילנה יודעות גם לחזור. עכשיו רק צריך שיישארו בנתיב הנכון.
העונה הרביעית של "ברוד סיטי" משודרת החל מאתמול ב-HOT קומדי סנטרל בימים א'-ה' ב-22:00.