פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      צפוי ועייף: האלבום החדש של החצר האחורית משקף את מצבו של השמאל בישראל

      אף שגם בפרויקט החדש של הסופרגרופ ניתן למצוא שירים טובים, והביצועים עדין מצוינים ומיומנים, התחושה היא שחבריו הלכו מעט לאיבוד בין המחאה למחווה. וגם: האלבום הטוב ביותר שגל תורן חתום עליו והפרויקט השאפתני והמרשים של שירי יותם ראובני

      החצר האחורית – "החצר האחורית 2"

      הפרק השני בסיפור של החצר האחורית מעט מאכזב. הסופרגרופ שהפגיש את הטקסטים של יענקלה רוטבליט עם כמה מהדמויות המרתקות באינדי הישראלי – תומר יוסף ואיתמר ציגלר (בלקן ביט בוקס ולשניהם קריירות סולו משובחות), וגדי רונן (אחד חלקי אחד, דבק, שגם הוא הוציא אלבום בכורה מעניין בשנה שעברה), עשה באלבום הראשון שלו מחווה משוכללת ומרתקת לרוטבליט עצמו ולבני דורו שישבו על הדשא אצל אביגדור, מחווה שהתגלמה בלהיט "מענה קולי" המצטט את שמוליק קראוס (שמת כמה חודשים קודם לצאת השיר) והלהיט ההוא של החלונות הגבוהים, אבל גם הפגיז בכמה מהשירים הנוקבים יותר שיצאו באותו זמן: שירים כמו "הסיפור הגדול", "פרזות" ו"שיר האביונים" שנגעו בכמה מהנקודות הכואבות ביותר של מרקם החיים שלנו כאן.

      רוטבליט הוא עדיין להטוטן של מילים, ציגלר, רונן ויוסף הם עדיין מבצעים מצוינים ומיומנים, ויש כמה שירים טובים גם בפרויקט הנוכחי. הפעם, השירים הטובים באלבום הם אלו של גדי רונן. "שעת הזאבים", למשל, הוא שיר הליכה נפלא, מן הסתם על ירושלים והמתחים סביבה; גם ב-"העולם שקוף", החגיגה והתסכול שהוא מביע בקול שלו מחיים את הפזמון "באמת שאני משתדל, אבל כמה אני יכול".

      אבל התחושה היא שבשתי החזיתות – המחאה והמחווה – חברי החצר האחורית הלכו לאיבוד. בהקשר הפוליטי, המיקוד לא מאה אחוז. לצד רגעים חזקים מאוד, כמו "הפליט", שבימים האחרונים נראה רלוונטי מתמיד ("העבר בי צועק"), לא מעט שירים נשמעים כמו מניפסטים שנועדו לאלדד יניב והמפגינים ברוטשילד יותר מאשר לבמת המופעים, ולא במובן המחמיא של התיאור. "החושך ירד על הארץ, לא בבת אחת, לא פתאום... אויה להולכים בחושך וקוראים לו האור החדש" – אוקיי, זה הדימוי הכי משוכלל שנמצא למצב הנוכחי? שחשוך? ציגלר שר מצוין, והקול שלו הוא שעושה את השיר לחזק, לא הטקסט שלו. השיר הבא, "כל האופציות על השולחן", הוא פרודיה על איומים פוליטיים ריקים, וכולו חוגג את הפראזה שבשם השיר. זה נחמד, זה קליט, זה מצחיק ושנון, אבל זה גם לא גורם לאיש לחשוב קצת יותר לעומק, לא לתומכים ובוודאי לא למתנגדים. אני אסייג: החצר האחורית מנפצים בעקביות את השקרים והרוע שמאיימים על חיינו, וגם הפעם העמדה שלהם נוכחת ועומדת זקופה. רק חבל שהנשק שלהם לא יותר חזק.

      גם אלמנט המחווה, שהיה כה מרגש בפרויקט הקודם, מעט מאכזב כאן. שני שירים מייצגים את ההיבט הזה כאן: גרסה די משעממת שיצאה מזמן ל"לשרוק בחושך", ו"נגמרה המסיבה" שקורץ קריצה כפולה קדימה ואחורה – אלה מלים עבריות חדשות לשיר אבוד באנגלית של החלונות הגבוהים שנמצא לפני כמה שנים, ועכשיו נוכס בתור "השיר שהחצר האחורית שרה לך, מדבר אליך בעברית, לאן שתלך, הוא ילך איתך", לצד הקלטה של קראוס. שתי מחוות חביבות, אבל לא מספיק מעניינות או מרגשות, ובעיקר חיוורות.

      ייתכן מאוד שהסיבה לחוסר הטריות שמורגשת מההאזנה לאלבום היא שכמה מהשירים כאן יצאו כבר מזמן כסינגלים. כמה מזמן? "ים המוות" יצא לפני שנה; "נגמרה המסיבה" לפני כמעט 3 שנים; "לשרוק בחושך" – אפילו לפני כן. אלה שלושת השירים שסוגרים את האלבום, ולכן גם נותנים את הטעם בצאתו. בינתיים, ולהבדיל מהרעננות של האלבום הקודם של החבורה, "החצר 2" קטן מסכום חלקיו ועייף, וגם בדבר הזה הוא משקף במשהו את מצבו של השמאל הישראלי.

      ליילי – גל תורן וגיא לוי

      הרחק הרחק מהמחוזות האינפנטיליים של מרסדס בנד, מנהיג הלהקה ההיא, גל תורן, ממציא את עצמו מחדש בהרכב זוגי שכולל את גם גיא לוי, חבר משכבר ומוזיקאי בפני עצמו, והשניים כתבו גם את המוזיקה ל"אורי ואלה". הרוק האגרסיבי (והמעט מעיק, לדעתי) של הלהקה האם הצטמצם להפקה יותר בלוזית, מעט יותר שקטה ומלנכולית, בטח יותר מהודקת, ועל כל פנים הכיף רק עולה. מהאלבום עולה צליל מאוד מאופיין, קצת הומוגני מאוד, ומעט חוזר על עצמו, ומצד שני זה לא אלבום שמתיימר: הוא עושה את הקטע שלו בלי לנג'ס, לא מוזיקלית ולא מילולית. זה בקלות האלבום המוצלח ביותר שתורן חתם עליו עד כה: הוא שר יותר טוב, משכנע יותר כזמר, וכובש מתמיד, ולוי מצידו עוטף את כל זה במומחיות.

      להאזנה לאלבום:

      האווירה היא של משבר התבגרות מודע לעצמו, של ההבנה שהחיים נראים אחרת ממה שדמיינו. זה בולט מהשירים המוצלחים יותר באלבום: "בימים" שמוכר מ"אורי ואלה", בלדה שהולכת וקורסת לתוך עצמה בגעגוע לאהבה ישנה שלא תחזור עד כדי התמוטטות בבית האחרון. בראבא, הגיבור ב"אורי ואלה", הבריק עם הביצוע הזה בסדרה, והגרסה של לוי ותורן מרתקת בעצמה; שיר אחר, גם "זה כבר ניכר" הולך על רעיונות דומים: "בוכה נהג מונית, בוכה גם הפקיד, בוכה גם העתיד". קצת מצחיק, קצת עצוב, ובעיקר מלא בלב.

      השיר הכי טוב באלבום הוא "צפונה", שמתחזה לשיר רגיל על זוג שרוצה לצאת חופשה, אבל יורד מהפסים: גם השיר, וגם האוטו – "נעבור את ראש הנקרה ולא נעצור, נעבור את צור ולא נעצור, נעבור את איסטנבול ולא נעצור". על רקע שירות "לה לה לה", המטורף הוא מי שרוצה להישאר כאן ולא להצטרף אליהם כשהדיסק הזה מתנגן באוטו.

      בקצרה: "השעה הכי יפה" – משירי יותם ראובני

      בתוך האלבומים שיצאו בתקופה האחרונה הסתתר פרויקט שאפתני במיוחד: "השעה הכי יפה" קיבץ כ-30 אמנים מהאגפים השקטים יותר של האינדי הישראלי, להלחנות משירי המשורר הוותיק יותם ראובני. אף שהוא כאמור וותיק, ראובני הולחן מעט מאוד פעמים עד כה, וזאת למעשה הכניסה המשמעותית הראשונה שלו למוזיקה הישראלית. כך משרת הפרויקט מטרה כפולה: הוא מבקש לגלות את ראובני למאזינים – וקוראים – פוטנציאליים, ועל הדרך להעניק חשיפה גם לרבים מן האמנים המשתתפים בפרויקט, שאף שכמעט כולם בעלי שם בסצנה הספציפית שבה הם נמצאים, מחוצה לה הם עודם ברובם אנונימיים. מטבע הדברים, באלבום (כפול) עם 28 שירים, יש עליות וירידות, מתוכם בערך עשרה טובים מאוד ובולטים מעל השאר. אפשר היה לקזז כמה מהקטעים בשביל להגיש קבוצת שירים חזקה יותר.

      להאזנה

      נתחיל בטקסטים, כי לשמם התכנסנו. השירים שנבחרו לפרויקט מאוד קצרים וגלויים, כלומר לאו דווקא מסתתרים מאחורי מטאפורות או שאר פעלולים ספרותיים, אלא שואפים לתאר הרגשות מאוד מיידיות, מאוד מובחנות. המילים כבר מכילות בעצמן את המטענים שלהן. הנה דוגמה משיר הנושא שגם פותח את הפרויקט: "י?ש??ב?נו? ב??ש???ק?ט ו?י?ד?ע?נו?/ כ??י ז?את ה?ש???ע?ה ה?כ?י י?פ?ה ש??י??ד?ע?נו?/ ה?ש???ע?ה ה?כ?י י?פ?ה ש??נ??ד?ע/ י?ש??ב?נו? ו?ר?א?ינו? א?יך? חו?מ?ק?ת ל?נו?". רוני אלטר שרה את זה כל כך יפה שזאת עוד הזדמנות להצטער על שהיא כמעט ולא שרה בעברית. רבים מהשירים תוהים באופן דומה על הזמן החולף. בשיר אחר, "דיווח מתוך התרחשות (הנעורים)", מתאר ראובני את תלונתם של הנעורים כלפי האדם המבזבז אותם: "ת?ר?א?ה כ??יצ?ד מ?ת?כ??ע?רו?ת פ??נ?ינו?. כ??יצ?ד ש??ר?ירי?נו? מ?ת??ר?פ?ים. ב??א?ש??ל?י?ה ב??ע?בו?ד?ה ב??ש???יטו?ט?ים ו?ב?ח?פ?ו?ש? ו?בר?ק?ו?ד, או?מ?ר?ים ה?נ??עו?ר?ים", ויקיר המדור אביב נוימן רקח מקהלה שלמה שתשיר את התפקיד של הנעורים עם נציגים מן הסצינה הבאר-שבעית – טל פוגל, איתי בלטר ואחרים.

      כנהוג בפרויקטים מהסוג הזה, הם משמשים מעין תמונת מחזור של הכוחות שפעלו בסביבה כשהפרויקט התחיל, כלומר, לפני בערך שלוש שנים. יוזם הפרויקט דויד פרל בחר אותם בעיקר מתוך סצינה מאוד מסוימת – האינדי הרך, האינטימי, והנשי ברובו. המשותף לרוב היוצרים בקבוצה הזאת הוא שהאווירה של השירים שלהם, בין אם היא אקוסטית, ובין אם מדובר באלקטרוניקה איטית, כמו נועדה להעביר את מרכז הכובד אל המילים. לצד שמות מוכרים יחסית כמו נינט טייב, אלון עדר, וקרני פוסטל, מככבים כאן עוד כמה גיבורי אינדי מהעשור האחרון: עינב ג'קסון כהן ששוברת את הלב ב"אלגיה" ("א?מ??א ש??ל??י מ?ת?ה ב??ח?ר?ף. ה?י?ית?י ב??ן ש??ש?. ה?ל?כ?ת??י ב??ש???ל?ג. ה?י?ה ל?י נ?ש??ר ע?ל כ??ת?ף ש??מ?אל. עו?ר?ב ע?ל ה?י??מ?נ?ית"); הדרה לוין ארדי הבלתי נלאית יחד עם בן ספקטור ("עכשיו אני רגוע"), דאנה איבגי בשיר הקודר "תקליט פגום", אותו שר גם נפתלי אלטר בלחן משלו, רונית רולנד המצוינת ("הקסם הולך לאיבוד") וגם אביגיל רוז, רז שמואלי, סיוון טלמור ולולה מארש (בעברית!) ואחרים. כל אחד מהם מזמין מחדש לגלות שוב את אלבומי הסולו שלו, שלא זכו לתשומת הלב שהגיעה להם.