דמותו של פרדיננד, השור שוחר השלום, הופיעה לראשונה בספר הילדים של מורנו ליף ב-1936. שנתיים לאחר מכן, עמדה במרכז סרט קצר של דיסני שנמשך שמונה דקות בלבד ועתה היא חוזרת לחיינו פעם נוספת, שוב בתקופה היסטורית סוערת בה נדיר לשמוע קולות אנטי-מלחמתיים, והפעם במסגרת של סרט עלילתי ארוך. העלילה כאן תפחה כמובן לעומת המקור, והיא מתארת את מסעו של הגיבור שוחר השלום, שעובר תלאות והרפתקאות בשל הפציפיזם שלו, ומתחבר בדרכו עם שלל דמויות, ובהן ילדה חמודה וכלבה השעיר, פושעים קיפודים, סוסים מתנשאים וכיוצא בכך.
"פרדיננד", שעלה כאן בסוף השבוע האחרון ונהיה כמובן להיט חנוכה, מגיע מבית היוצר של בלו סקיי. אולפני האנימציה האלה תמיד נותרו בצלם של פיקסאר, מי שרק לפני כשבועיים גלגלו לפתחנו את "קוקו", המופתי, ובניגוד אליהם כמעט אף פעם לא הצליחו לזכות בהערכה ממסדית או ביקורתית, ובטח שלא הוציאו תחת ידיהם קלאסיקה על-זמנית. תחת זאת, היו אחראים לסדרת "עידן הקרח", שרוב פרקיה היה בינוניים ומטה, ל"ריו" הסתמי, ל"ממלכה הסודית" הנשכח וכיוצא בכך.
את "פרדיננד" ביים במאי הבית של בלו סקיי, קרלוס סלדנה, וניכרים בו רוב החסרונות שבלטו גם בסרטים הקודמים. האנימציה גסה ופשוטה למדי; ההומור מתבסס על סלפסטיק ועל מוצא אתני חלק ניכר מן הדמויות כאן מדברות במבטא מוגזם, סקוטי וגרמני למשל; המדבבים הם אסופת סלבז בגרסה המקורית מככב המתאבק ג'ון סנה (בעברית, עמוס תמם מדבב את השור), ובצדו כוכב הפוטבול בדימוס פייטון מאנינג ורבים אחרים; יש בו עומס ועודף של דמויות באמת שכמעט כל חיה אפשרית זוכה כאן להאנשה; ואין בעשייתו שום גוונים או רבדים, לא של אירוניה, לא של אפלוליות ולא של מלנכוליה, למשל.
על פניו, אם כך, "פרדיננד" היה עלול להיות עוד סרט בינוני של בלו סקיי, עם אנימציה בסיסית, עלילה פונקנציונלית, הומור דלוח ושומן מיותר למרות אורכו הקצר (קצת מעל שעה וחצי). כזה שעוללים נהנים ממנו אבל הוריהם המלווים בכלל לא, ובעיקר כזה שמצליח בקופות בעיקר כי בניגוד לסרטים של פיקסאר, הוא פונה לכל הגילאים ואין סיכוי שיאתגר, יביך או יבהיל לרגע את הילדים הקטנים יותר.
אך מדקותיו הראשונות ועד האחרונות, מצליח "פרדיננד" להשתמש במקור החתרני כדי להציג מסרים אותם היה נדיר עד כה לראות בלהיטים מסחריים, בטח באנימציה. דרך דמותו של הגיבור, שמעדיף להריח פרחים במקום להילחם באחרים, הוא מעביר מסרים של פציפיזם ואפילו, רחמנא ליצלן, של סרבנות מצפון.
יפה גם שהוא לא עושה זאת סביב איזשהו נושא עלום או בדיוני, אלא בהקשר לסוגיה אקטואלית שמסעירה את הרוחות במדינות בהן עדיין מתקיימות מלחמות השוורים גם בספרד וגם בצרפת, ישנה פעילות פרלמנטרית וציבורית ערה בניסיון לבטלן, אך מנגד ישנו מחנה גדול המגן בחירוף נפש על המסורת הזו. יפה גם ש"פרדיננד" הולך עד הסוף עם המסרים שלו, בלי לנסות לעדן אותם וגם בלי חלילה להתהפך ברגע האחרון.
נוסף לאנטי-מלחמתיות ולעוד כמה ערכים יפי נפש כמו סולידריות ושיוויון, הסרט מצטרף לטרנד שהתחיל השנה "אוקז'ה" ונמשך ב"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי", ובדומה להם, מקדם צמחונות. הוא מבהיר לילדים ולמבוגרים המלווים מה המקור של הסטייק על הצלחת שלהם, ויוצא נגד תעשיית הבשר. בקיצור, אם טראמפ או מישהו מפוקס ניוז יצפה בסרט הזה, הוא עוד עלול להכריז עליו כאויב הכלכלה האמריקאית.
בכך, מאפשר "פרדיננד" לבלו סקיי להתעלות באופן נדיר מעל פיקסאר ולו רק במישור אחד מסוים. "קוקו" אמנם הרבה יותר צבעוני, מסעיר ומרגש, אבל המסרים שלו היו שמרניים, משפחתיים ומיושנים להחריד. כאן, לעומת זאת, הם ההפך מכך. גם הפעם, ככל הנראה, לא ייצא מזה אוסקר, אבל עוד כמה ילדים שמסרבים לאכול בשר ולצפות במלחמת שוורים אולי כן.
בונוס: הסרט הקצר מ-1936
