לפני שבועות אחדים התעוררנו לדואט בין זהר ארגוב לאייל גולן, שניים מהזמרים האהובים בתולדות המדינה. צעקנו "זאב זאב", אך גילינו שמדובר בסך הכל ברגע זניח, הערת שוליים נעלמת בקריירות של שניהם, שכבר הספיקה להיעלם כלא הייתה. אתמול (שלישי) שוב נשמעה הקריאה: "זהו איננו תרגיל, אנחנו חוזרים, זהו איננו תרגיל, רעידת אדמה במוזיקה הישראלית".
מה פשר האזעקה? שלמה ארצי, גדול זמרי ישראל בין החיים, מארח את עומר אדם, המילניאל הישראלי האולטימטיבי, מטאור עולה וככל הנראה הכוכב הכי גדול במוזיקה הישראלית כרגע (וכמו שזה נראה, הוא כאן גם כדי להישאר) לדואט "לא הפסקתי לאהוב אותך". האמנם רעידת אדמה? או שגם הפעם מדובר בצל חולף ועובר?
בשנים האחרונות ארצי יוצא לתקשורת בעיקר בדואטים. בואו נשוב כמה שנים אחורה, לאלבום "אושר אקספרס" שלו, שכלל בין היתר דואטים מצליחים יותר ("לתת ולקחת" עם דודו טסה, "כל יום" עם אמיר דדון) ופחות ("אלוהיי" עם אברהם טל), ובעיקר - דואט אחד שנוי במחלוקת וכנראה רעידת האדמה הדומה האחרונה שקרתה פה, שיתוף הפעולה עם אריק איינשטיין, "חוזרים הביתה", שהתגלה למעשה כלהיט האחרון עליו חתום הענק המנוח. גם מ"קצפת", אלבומו האחרון של ארצי, הסנונית הראשונה הייתה דואט, הפעם עם דיקלה ("מחמל נפשי" המאכזב). רוצה לומר: ארצי מתורגל בשיתוף פעולה עם אמנים אחרים, גם כאלה שרחוקים ממנו מוזיקלית.
אדם מנוסה בזה פחות, אם כי ברזומה שלו כבר דואטים עם שמות גדולים בז'אנר, כמעט כולם להיטים גדולים, עם אייל גולן ("מזל"), משה פרץ ("היא רק רוצה לרקוד") וליאור נרקיס ("מהפכה של שמחה"). מפתיע יותר היה לשמוע את אדם בשיתוף פעולה אחר, אולי זה שהניח את היסודות לקראת הדואט עם ארצי - הביצוע המשותף עם נצ'י נצ' לשיר השנה של וואלה! תרבות וגלגלצ - "כל הזמן הזה". הסרטון של הדואט הזה מרסק, ובעירר מוכיח איך שני הזמרים הצעירים, שנהוג לראות בהם מייצגים של ז'אנרים וסצנות, עברו כבר מזמן את גבולות הגזרה ומצליחים לדבר להרבה מאוד אנשים שלא שמים על הגבולות האלה.
ואיך השיר הנוכחי?
לכאורה מדובר בשיר פרידה של שלמה ארצי ממש לפי הספר, אבל ראוי לשים לב לעיתוי שבו הוא יוצא: קימה מאבל, לאחר שאיבד בשבועות האחרונים גם את אמו וגם את אחותו נאוה סמל. שורות כמו "ולמה יורד פה האור, כמה חשיכה" או "ולמה ולמה נעלמת לי פתאום באמצע המילה,
לא אמרת שאת אומללה" תומכות בגישה הזאת, אבל גם לא צריך להתמסר אליה יותר מדי: אצל שלמה ארצי המאוחר בדרך כלל המילים עמומות מספיק כדי שיתאימו למגוון של סיטואציות. זה לא שיר עצוב מדי בכדי שאבל תהיה הקונוטציה יחידה שלו.
ארצי כתב שיר מדבק מאוד (מצאתי את עצמי מזמזם כבר אחרי האזנה אחת), וסביר שבניגוד לדוגמה שפתחה את הדיון, זה הולך להיות להיט גדול. אבל אפשר להודות בינינו לבין עצמנו שמדובר בטקסט מעט חיוור של ארצי. למרות שיש בו כמה רגעים מרגשים: "בחורות מסוגך פוגשים רק ברגע שהלב נפתח", למשל. הבית האחרון של השיר, שיוצא מהאישי אל ההגגני, תמוה מאוד וכל שורה שבו יותר מוזרה מהקודמת, שברי רעיונות שכמעט יצאו מהקשר כשנחתו בתוך השיר: "אנשים מאמינים בדברים מוזרים כמו פוליטיקה", ומיד אחר כך "נשים כותבות שירים לגברים בלי מוסר השכל" נשים ספציפיות ושירים ספציפים, שלמה? או כל הנשים שכותבות שירים לגברים? חברה שואלת ולבסוף כשמגיעה השורה "לפעמים זה דוקר בחלום, אבל לא זה רק קקטוסים", המילה האחרונה כל כך מפתיעה שבמקום אפקט עצוב נוצר אפקט מצחיק.
המעניין בשיר הוא עצם המפגש בין ארצי ואדם, ומעניין עצם השילוב: ארצי ואדם כמו עונים אחד לשני, שרים על אותן שורות ולא בחלקים מופרדים. הנקודה היא שהם נשמעים טוב וטבעי ביחד. החלוקה בין השניים מפתיעה: השיר הוא לגמרי שיר של ארצי, אבל העיבוד וכל הדברים מסביב של עומר אדם. למעשה, לרגעים זה כמעט נשמע כאילו אדם (שקורא "יא שלמה") הוא זה שמארח את ארצי ולא ההיפך. גם בהפקה של יעקב למאי, שמדגישה אלמנטים מזרחיים וגיטרות יווניות על רקע תכנותים עיבוד יפה אבל גם ביצוע שמרני למדי. היבט אחר שבו זה מורגש הוא הקליפ המילולי (המוזר) שנוצר לשיר, מה שמאפיין היום יותר פופ ישראלי ופחות ז'אנרים אחרים.
זהו לא אחד מהשירים הגדולים של שלמה ארצי וגם לא של עומר אדם. השיר יפה, נחמד, מצלצל ומזדמזם, אבל גם חיוור, רחוק מהביצועים הווקאליים הגדולים של אדם ומחכמת החיים של ארצי, מהחדות ומהכריזמטיות של שניהם. אבל יחד עם זאת, מדובר גם ברגע יפה במוזיקה הישראלית, בחיבור אלגנטי בין שני זמרים גדולים, ובהזדמנות לגלות את ארצי חשוף יותר מבדרך כלל ואת אדם כובש עוד פסגה. ברדיו זה יככב, הלב שלנו יחכה לשירים גדולים יותר.
