קתרין פרו אולי לא מוכרת בזירה הבינלאומית כמו כמה שחקניות אחרות בנות עמה, אבל היא מהכוכבות האהובות בצרפת. השם שלה מככב בכל סקר שנערך כדי לבדוק מי השחקנית שהקהל הצרפתי הכי אוהב, וגם המספרים מדברים בזכותה: בעלת המלאכה הוותיקה השתתפה כבר ביותר משישים סרטים, ו-13 מהם חצו את רף מיליון הצופים, כלומר היו שוברי קופות במולדתה. התגמול בהתאם, ולפי הפרסומים, היא אוספת צ'קים בסך כמיליון יורו על הופעותיה.
רבים מן הסרטים הללו נותרו להיטים בצרפת בלבד, אך חלקם הגיעו גם אלינו, למשל "הטבחית של הנשיא" ו"מרגריט". עכשיו אפשר לראותה אצלנו בסרט נוסף, "המיילדת", בו היא מככבת לראשונה בצד הקתרין הגדולה השנייה של הקולנוע הצרפתייה קתרין דנב כמובן, שיחד איתה יוצרת כאן מפגש פסגה קולנועי.
כמשתמע משם הסרט, פרו מגלמת בו מיילדת ותיקה ואפרורית. את ההרמוניה של חייה השלווים מפרה שיחת טלפון מאשה המציגה את עצמה כפילגשו של אביה המנוח, אותה מגלמת דנב, שמתגלה כאשה הפוכה ממנה לחלוטין, נהנתנית ופורקת עול, והיא מוציאה אותה למסע עתיר גילויים על העבר ועל ההווה.
הקרנת הבכורה של הסרט, אותו ביים מרטין פרובו, התקיימה בפברואר האחרון במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ברלין. היום (חמישי), הוא עולה לאקרנים גם אצלנו. את פרו אני פוגש יום לאחר הפרמיירה הברלינאית של "המיילדת", יחד עם קבוצה קטנה של עיתונאים אירופאים, והיא מתנצלת מיידית בפני כולנו "עוד בתיכון, קיבלתי חמישים בחיבור. מילים זה לא הצד החזק שלי. עמכם הסליחה". ואכן, בהמשך מתברר כי מדובר באחת מאותן אושיות קולנועיות המעדיפות לתת סרטים לדבר בעצמם.
ובכל זאת, יש כמה דברים שאי אפשר שלא לדבר איתה עליהם. למשל, העובדה כי כמה מן הסצינות כאן צולמו בחדר לידה אמיתי בזמן אמת, והיא עצמה משחקת בהן ולא כפילה.
"מרטין, הבמאי, סיפר לי שהיה לו חלום מוזר שאני מיילדת תינוק מול עיניו", מספרת פרו. "לכן הוא מלכתחילה רצה אותי לתפקיד, ולכן גם רצה שאעשה זאת על אמת. יש לציין שלא עשיתי את כל העבודה, אלא רק הוצאתי את התינוק מהרחם ברגע שהראש שלו כבר היה בחוץ אבל גם זה משהו, בעיקר בהתחשב בעובדה שלא הייתי במקום כזה מאז שנולדתי, כי מעולם לא ילדתי בעצמי".
איך את מסכמת את החוויה של לשחק מיילדת באופן ריאליסטי כל כך?
"זה היה משהו יוצא מגדר הרגיל, באמת. בכל תפקיד שאני עושה, יש לי את הפריבילגיה לצלול למקומות אחרים. כבר הייתי פסנתרנית, השפית של הנשיא ומה לא, אבל הפעם זה היה משהו מיוחד שעוד לא היה לי כמותו. לראות תינוק יוצא מרחם, זה כמו לראות מישהו בונה פסל. יש בזה משהו כל כך יצירתי, כל כך מרגש. זה כמו נס. ובכל זאת, למרות כל ההתרגשות, השתדלתי לשמור על ריחוק מסוים כדי שאצליח לעשות את זה כמו שצריך. התייחסתי למלאכת המיילדת כמו שורה של משימות שצריך למלא אחת אחר השנייה, באופן טכני וקר, וכך עשיתי"
את חושבת שכבר יש לך מספיק הכשרה כדי ליילד בעצמך?
"במקרה חירום, אני אוכל לעשות את זה, כי בעיקרון למדתי את העבודה".
יש לך מושג למה האמהות היולדות הסכימו שיצלמו אותן ברגע כזה?
"אני לא יודעת. אולי הן היו גאות בכך שיהיה תיעוד לרגע הזה. לכולן פנו שישה חודשים מראש, היה להן הרבה זמן לחשוב אם הן מסכימות או לא".
אף שהן חולקות שם פרטי וגם את הטופ של הקולנוע הצרפתי, דנב ופרו מעולם לא עבדו יחד. "נתקלנו זו בזו באירועים למיניהן והיינו אומרות 'שלום, שלום', אבל לא יותר מכך", היא אומרת. "גיליתי שהיא אדם מאוד קונקרטי. היא שונאת שעושים לה אידיאליזציה, זה מעצבן אותה. סגנון המשחק שלה שונה לחלוטין משלי. היא אינטואיטיבית, פועלת לפי אינסטינקטים, ואני ההפך מכך. הגישות שלנו הפוכות וזה טוב, כי גם הדמויות שלנו כאן כאלה".
"מרגריט", הסרט עליו זכית לפני שנתיים באוסקר הצרפתי הראשון שלך בקטגוריית השחקנית הראשית, מציג סיפור שזכה מיד לאחר מכן לגרסה קולנועית אמריקאית, "פלורנס פוסטר ג'נקינס", בכיכובה של מריל סטריפ. צפית בה?
"לא, האמת שלא. אמרו לי שהיא לא טובה, אז לא טרחתי".
חשבת פעם לנסות את מזלך בהוליווד?
"הרבה שחקניות צרפתיות עשו את זה בהצלחה קתרין דנב, למשל. אך האמת היא, שטוב לי בצרפת, ומציעים לי כאן המון תפקידים שמעניינים אותי. אני גם עושה פה הרבה תיאטרון ולא הייתי רוצה לוותר על זה. אני גם לא מדברת אנגלית, ואוהבת את השפה הצרפתית, אז אין לי שום מוטיבציה לרעות בשדות אחרים".
בגלל המעמד שלך, לא פעם יש חיקויים שלך בטלוויזיה. יצא לך להיתקל בהם?
"כן, פה ושם. אני אישית לא זיהיתי את עצמי בחיקויים הללו, אבל כנראה שהם היו מוצלחים, כי את הקהל זה הצחיק".
