חצי שנה לאחר "משמר המפרץ" הכושל, מככב דוויין ג'ונסון בסרט נוסף המבוסס על להיט משנות התשעים. הפעם, מדובר ב"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל", שעלה כאן בסוף השבוע האחרון. מדובר בגלגול מחודש של "ג'ומנג'י", פנטזיית ההרפתקאות על משחק הלוח שאלמנטים מתוכו נכנסים לתוך חייהם של הילדים המשחקים בו.
במקרה זה, למרבה השמחה, התוצאה מוצלחת הרבה יותר מאשר "משמר המפרץ" ומהנה בכל קנה מידה: שעה ו-59 דקות של עונג צרוף.
בשלב מוקדם, מתברר גם כי יותר מאשר הסרט הקודם, שואב "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" משני להיטים אחרים. קודם כל, מ"מועדון ארוחת הבוקר". כמו בו, גם כאן הגיבורים נפגשים בריתוק, וכל אחד מהם ממלא משבצת אחרת: אחד הוא החנון היהודי, השני הספורטאי השחור, השלישית החנאנה הג'ינג'ית והרביעית מלכת הכיתה הבלונדינית. קלאסי.
במהלך העונש המשותף, נתקלים הארבעה ב"ג'ומנג'י", שהפעם אינו משחק לוח אלא משחק וידאו מיושן. ועוד הבדל: הפעם, לא אלמנטים מתוכו חודרים למציאות שלנו, אלא להפך. כלומר, התיכוניסטים מוצאים את עצמם כלואים בתוך העולם הפנטסטי שלו, כל אחד בגוף של אווטאר אחר.
במישור זה, מזכיר הסרט גם את "שישי הפוך". כל אחת מן הדמויות שנקלעה לתוך העולם של המשחק, כלואה גם בגוף של מישהו אחר, שונה לחלוטין ממנה. החנון הרכרוכי מתכבד בנתונים המרשימים של הרפתקן תמיר ושרירן, אותו מגלם דוויין ג'ונסון כמובן; חברו החסון לעומת זאת, נאלץ להסתפק בגופו של זיאולוג שמנגוץ, אותו משחק הקומיקאי קווין הארט; החנאנה המופנמת הופכת לצעירה ספורטיבית ומלאת תושייה, שמגלמת קרן גיליאן הזכורה לטובה מ"שומרי הגלקסיה" ו"דוקטור הו"; ודרמטי מכל הנסיכה הבלונדה נאלצת להסתדר עם מבנה הגוף של פרופסור לא רזה, לא צעיר ולא גבוה, בגילומו של ג'ק בלאק.
כרגיל בסרטים על החלפת זהויות, השהות בגוף אחר תאפשר לדמויות ללמוד שיעורים חשובים על עצמם. לרווחת הצופים, כל זה יקרה תוך שהם בורחים מקרנפים, רוכבים על פילים, מתעמתים עם נחשים ועוד שלל אתגרים אותם ייאלצו לעבור כדי לצאת בשלום מן המשחק ולחזור למציאות.
האפקטים מן הסתם משוכללים יותר מאשר בסרט משנות התשעים, אבל ל"ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" יש טעם של פעם במובן הטוב של המילה. הודות לעבודת הבימוי של ג'ייק קסדן, לתסריט המוצלח ולביצוע שלו בידי השחקנים המעולים, התוצאה מתגלה כפאן טהור, בסיסי ואפקטיבי, נטולת כל מיני רעות חולות של הוליווד העכשווית. הסרט קצבי אך לא תזזיתי, עשיר אך לא עמוס מדי, משעשע אבל לא מטרחן, ובסך הכל מתייחס לצופיו בהרבה כבוד. ברוח הימים, הוא גם כולל אלמנטים מבורכים כמו גיוון אתני, העצמה נשית וערכים של סובלנות וקבלת האחר.
לא הכל מושלם, כמובן: האקספוזיציה ארוכה מדי; הארכי-נבל, אותו מגלם בובי קנאבלה (דומה מתמיד לנירו לוי), סתמי להחריד; והרמיזות המיניות המרובות מעוררות לעתים אי-נוחות, למשל סצנה שבה נרמז למעשה על מגע בין גבר בסוף שנות השלושים לחייו וקטינה.
אך בסך הכל, מדובר בסרט חביב ביותר. דוויין ג'ונסון מבסס בו את היותו אחד הכוכבים הגדולים בימינו, קרן גיליאן מחזקת עוד יותר את מעמדה כאחת ההבטחות הלוהטות בדורנו, הבמאי ג'ייק קסדן, שכבר היה אחראי ל"סיפורו של דיואי קוקס", "מורה רעה" ו"סקס טייפ", ממחיש שוב את כישרונו ליצור בידור מצוין ואנחנו לומדים כי לא כל מה שנשמע כמו רעיון מפוקפק על הנייר הוא כזה גם במציאות.
על פניו, היו את כל הסיבות לחשוד כי רגע לפני סיומה של 2017, ישתחל "ג'ומנג'י: שורדים בג'ונגל" לרשימת הסרטים המיותרים שלה. במקום זאת, קיבלנו דווקא את אחת ההפתעות הנעימות של החורף. מתברר שנסי חנוכה מתרחשים גם בכריסמס.
