מסכמי השנה למיניהם תמיד נתקלים באותו מלכוד: אם יבחרו את הסרטים שאוטומטית קופצים להם כמצטיינים של תריסר החודשים האחרונים, יאשימו אותם בטריוויאליות; אך במידה ויילכו על הגישה האחרת, וינסו להפתיע עם בחירות מקוריות ולא מובנות מאליהן, יגידו שהם סתם מטרילים. אין מוצא, ובכל זאת מאות כלי תקשורת ברחבי העולם צללו לתוך המשימה כפוית הטובה וסיכמו את העונה הקולנועית החולפת. רובם, שלא במפתיע, הלכו על האופציה הראשונה והבנאלית.
וכך, כמדי שנה וכמו המשפחות המאושרות לפי טולסטוי, גם הפעם רשימת הסרטים המצטיינים דומות זו לזו. אמנם, השנה אין הסכמה מובהקת לגבי זהות ה-סרט של השנה, כפי שהיה ב-2016 עם "טוני ארדמן" וב-2011 עם "עץ החיים", למשל, אבל בהחלט אפשר לשרטט מהם תריסר התוצרים הקולנועיים המוערכים של 2017.
סיכום הסיכומים מתבסס על עשרות מצעדים שהתפרסמו ברחבי העולם, והיא לא רק כמותית אלא גם איכותית. כלומר, ברור שניתן יותר משקל לפרסומים מוערכים כמו כתב העת הבריטי המשובח "סייט אן סאונד" או העיתון "ניו יורק טיימס" מאשר לבלוג של כבאי האש שוחרי הקולנוע של לאס וגאס וכיוצא בכך.
בכל מקרה, מכל הסיכומים המדוברים מסתמן כי הסרט האהוב על הביקורת השנה הוא "תברח", הלהיט של ג'ורדן פיל על המפגש עתיר התהפוכות האפלות בין צעיר שחור והוריה הליברלים של חברתו הלבנה. מיד אחריו צועדים "ליידי בירד", סרטה הראשון כבמאית של גרטה גרוויג, על התבגרותה של נערה בסקרמנטו של העשור הקודם, ו"קרא לי בשמך", דובר האנגלית של האיטלקי לוקה גואדנינו על רומן של קיץ בין צעיר ונער. את החמישייה משלימים "דנקרק" הבומבסטי של כריסטופר נולאן ומנגד "אנשים ומקומות", הדוקו הצנוע של אנייס ורדה והאמן JR, שגם הוא מתרחש בחלקו על חופים, והפך לאחד הלהיטים המפתיעים של השנה בקופות ישראל.
נוסף לכך, היו עד כמה סרטים שחזרו שוב ושוב ברשימות השונות. "פרויקט פלורידה", סרט אמריקאי ניו-ריאליסטי על ילדים משולי השוליים של החברה האמריקאית, "גוד טיים", מותחן פשע ניו יורקי ואיכותי בכיכובו של רוברט פטינסון, "חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון, סרט הפרישה (כנראה) של דניאל דיי-לואיס, "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" בכיכובה של פרנסס מקדורמנד וגם "בלייד ראנר 2049", "חולי אהבה", "צורת המים" של גיירמו דל-טורו שקטף את אריה הזהב בוונציה, "העיתון" של סטיבן ספילברג, "סיפור רפאים" בכיכובם של רוני מארה וקייסי אפלק, ושתי דרמות תקופתיות פמיניסטיות "ליידי מקבת" ו"A Quiet Passion".
ועכשיו, אחרי רשימת המלאי וכל הבליל הזה, הגיע הזמן לכמה מסקנות:
הנקודה החשובה, הברורה והמתבקשת ביותר: הסרטים הבולטים ברשימה מביאים לידי ביטוי את רוח הימים, בהם התעשייה והתקשורת מבקשים לשמוע ולהשמיע כמה שיותר קולות אחרים, כולל כאלה שהודרו במשך שנים, ומקנים יחס מועדף ליצירות העוסקות בגזענות, פמיניזם וסוגיות להט"ביות. ובקיצור: כל מה שיכול להתפרש כנה באוזן לטראמפ, הרי הוא מבורך.
וכך, את המקום הראשון ברשימה ביים קולנוען שחור, את השני יצרה אשה והשלישי עוסק באהבה בין גברים. רק במקום הרביעי אפשר למצוא תוצר מהסוג שהיה מככב ברשימות הללו גם בשנות השישים, "דנקרק", והמבקרים אולי סלחו לו על הגבריות הלבנבנה שלו בשל אופיו המופשט והאוונגרדי, שגרם להם להסתכל בו כמעין וידיאו-ארט ולא כסרט רגיל שיש לבחון במדדים המקובלים.
בניגוד לשנה שעברה, בה "Lemonade" של ביונסה כיכב במצעדים השונים, השנה לא ראינו בהם קליפים משהו בסגנון. גם מבחינה דוקומנטרית זו היתה שנה חלשה יחסית, ומלבד "אנשים ומקומות" לא היה סרט דוקו שזהר בצמרת הסיכומים.
"אנשים ומקומות" הצרפתי היה גם הסרט הלא אמריקאי היחיד שעורר תהודה והסכמה עצומה. בניגוד לשנה שעברה, בה "טוני ארדמן" הגרמני תפס את הבכורה כמעט בכל המצעדים, הקולנוע שאינו דובר אנגלית צלע וגימגם הפעם. זאת, כתולדה של כמה גורמים: האכזבה מהתוצרת השנתית של פסטיבל קאן; העובדה שהקולנוע האמריקאי שלט בפסטיבל ונציה; וגם בגלל שמיכאל הנקה, הבמאי הלא-אמריקאי המוערך בימינו, התקשה להרשים עם סרטו החדש, "סוף טוב".
לעומת זאת, הטלוויזיה ביססה את מעמדה בסיכומי השנה לא כבת דודה של הקולנוע אלא כאחותו, שהיא לעתים קרובות גם גדולה ממנו. וכך, הגלגול המחודש של "טווין פיקס" תפס את המקום השני במצעד של סייט אן סאונד הבריטי והראשון של מחברות הקולנוע הצרפתי, שניים מן הדירוגים החשובים בנמצא.
ועתה, לנקודה הישראלית, הן בכל הקשור ליוצרים והן מבחינת הצופים.
נתחיל בסרטים הישראלים. כרגיל בשנים האחרונות, הם לא ממש מצאו את מקומם בדירוגים הבינלאומיים, חוץ משני יוצאי דופן. "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז, זוכה פרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה, אמנם עוד לא הופץ באף מדינה, אבל ניצל את הקרנותיו בפסטיבלים כדי להתברג פה ושם לרשימות מכובדות, כולל לסרטון החגיגי של אינדי וויר, שכשלעצמו ראוי לתואר סיכום השנה היפה מכולם.
באותו אתר, אוזכר "נורמן" הישראלי-אמריקאי של יוסף סידר כאחד הסרטים הלא מוערכים דיו של השנה, והוא תפס גם את צמרת דירוג "הסרטים היהודיים הטובים של השנה" שפרסם האתר היהודי-ליברלי המוביל טבלט.
ובאשר לצופים המקומיים ובכן, הם בהחלט צריכים לחוש מקופחים. אז נכון, לא מובן מאליו שסרט כמו "אנשים ומקומות" בכלל זוכה כאן להפצה מסחרית, ועוד שורד פה כל כך הרבה זמן על המסכים.
מנגד, "תברח" הגיע אלינו באיחור, "ליידי בירד" ו"קרא לי בשמך" עוד בכלל לא הופצו פה ורבים מן הסרטים המוערכים של השנה פשוט נגנזו כאן מסחרית והסתפקו בהקרנות סינמטקיות בודדות למשל "גוד טיים" ו"ליידי מקבת" (שהוקרנו בפסטיבל ירושלים), "פרויקט פלורידה" (שהוקרן בפסטיבל חיפה) ו"A Ghost Story" (שפתח את פסטיבל אוטופיה).
לסיכום, גם השנה היו כאלה שחרגו מהמשבצות הרגילות ולא הסתפקו בדירוגי "סרט השנה", אלא השתעשעו בקטגוריות קצת יותר יצירתיות. רבים בחרו את הפסקול הטוב של 2017, ו"בייבי דרייבר", שבעצם נערך ובוים לפי המוזיקה שבו, היה כמובן המועדף על שוחרי הקולנוע המוזיקליים.
The Playlist, מצידו, בחר כמיטב המסורת את סיקוונס האקשן של השנה. כאן, "בייבי דרייבר" הגיע למקום השני, והפסיד את הבכורה למרדף מ"אוקז'ה", הסרט המוערך ביותר שנטפליקס גלגלה לפתחנו, בשנה זו ולמעשה בכל תולדותיה.
הבלוג המצוין Vulture המציא קטגוריית סיכום חדשה "הסרטים שהכי עשו חשק להתקשר לאמא". פה, המנצח היה "ליידי בירד", שבו הדמויות הראשיות הן אם ובתה. "מיד לאחר סצינת הסיום מחמתת הלב, לא תהיה לכם ברירה אלא להתקשר לאמכם ולהגיד לה סליחה על הכל, ולא פחות חשוב מכך תודה על הכל", נימקו שם באופן מרגש את הבחירה.
בשנה שבה זכינו להתענג על שלל עבודות צילום מדהימות, אינדי ווייר טרח גם לשבח את המצטיינים בקטגוריה הזו. במפתיע אך בצדק, מי שתפס את הכתר לא היה "בלייד ראנר 2049" ו"דנקרק", אלא "הפיתוי" היפהפה והאנדרייטד בטירוף של סופיה קופולה, אותו צילם ביד אמן פיליפ לה סורד הצרפתי.
ועכשיו זהירות, ספוילר גדול! היו גם מי שבחרו את הסצנה הטובה של השנה, ובאופן מתבקש למדי, הזוכה כאן הגיעה מתוך הסרט הטוב של השנה. מדובר, כמובן, בנקודת המפנה המבריקה והמקריפה של "תברח".
ולסיכום: אין טוב בלי רע, וזה היה נכון במיוחד השנה, בקולנוע ובכלל, כך שהתפרסמו בה גם שלל מצעדים של איוולת ובושה. סרטים רבים עמדו על המוקד, וכמיטב המסורת, חלק ניכר מהם היו להיטי קומיקס, אנימציה או קומדיה, למשל "אימוג'י: הסרט", שהביא את הבצורת הקריאטיבית של הוליווד לשיא של שפל חדש, "משמר המפרץ", שנראה כמו פרק חדש ודוחה במיוחד של "אסקימו לימון" - וסליחה על חוסר הפטריוטיות, גם "ליגת הצדק" בהשתתפותה של גל גדות. מעניין יותר לציין את מפחי הנפש המשתייכים לז'אנרים שבדרך כלל לא זוכים לבוז והיו פרי עטם של יוצרים מוערכים: למשל, "גלגל ענק" של וודי אלן; "לחיות בקטן" של אלכסנדר פיין שפתח את פסטיבל ונציה; "סודות הפרברים" של ג'ורג' קלוני על פי תסריט של האחים כהן, שהוקרן בפסטיבל זה; ו"איש השלג", המותחן שתומאס אלפרדסון המהולל ביים בחוסר הצלחה על פי יו נסבו.
כבודם של כל אלה במקומו מונח, אבל היה סרט אחד שהתעלה מעל כולם, ולאחר קריאת שלל הסיכומים השונים אפשר להגדיר אותו רשמית כגרוע ביותר לשנת 2017. מדובר, כמובן, בפח האשפה הקולנועי הידוע גם כ"רובוטריקים: האביר האחרון". וויליאם ביביאני, באתר craveonline היטיב להסביר למה "אפשר למצוא בסרט הזה את כל מה שרע בחברה המערבית. זו חגיגה של חוסר בגרות, של כעס, של בורות, של חרחור מלחמה, של גזענות וסקסיזם, של הפרעות קשב וריכוז בלתי פוסקות ועוד ועוד". לא נעים, אבל הכל יחסי בשנה הבאה בטוח יהיה גרוע יותר.
