הזוגות נפרדו מקולומביה (וממור ומור) ונחתו בג'מייקה. כולם עפים באוויר כאילו הם באו לנופש ולא יתחילו לגז'דר שם תוך 5 דקות על כמה שקשה ורע להם במשימות. ואמנם, המשימה הראשונה לא כזאת נוראית, היא רק סתמית ומשעממת. הזוגות מחפשים ראסטפארי עם חרוזים בצבעי המירוץ שזורים בצמות בעודם מנווטים בתוך מה שנראה כמו שוק בצלאל הי"ד על עגלות תובלה. פיהוק. פייר, משימה סתומה ולא מאוד מאתגרת, בטח לא לשלב החציוני של המירוץ, שבו מספר הזוגות שנותרו הוא מחצית ממספר הזוגות שהתחילו את המשחק. רוצים באמת לאתגר אותם? תנו להם לעבור על הראסטות שלו עם מסרק כינים ולמצוא שם את הרמז לנקודה הבאה.
המשימה הבאה היא משימה מתוקה במיוחד שכוללת ילדי בית ספר ג'מייקנים מתוקים בתלבושת האחידה המרימה ביותר בתולדות התלבושות האחידות של בתי הספר בעולם כולו. הזוגות צריכים להפוך למדריכי קייטנה ולתזמר קבוצת ילדים לביצוע מושלם של ריקוד מייפול עם סרטי בד סביב עמוד, שייצור דוגמת שתי וערב צבעונית. נשמע קלי קלות? אז זהו, שאפילו בתיאוריה המשימה הזאת עושה רושם של משהו לא פשוט. אבל הסוד מסתבר, הוא בגוד וייבז. מי שהשכיל להציף את הילדים בחיזוקים חיוביים ואווירת קייטנה תיקתק את המשימה (טוהר ואוולין). לעומת זאת, מי שבא אליהם באווירת מ"כ מבסיס זיקים, אכל תחת ונאלץ להתחיל מחדש (דניאל ואליהו).
דווקא במשימה הזאת, שלא הייתה משימת קצה קלאסית, אלא משימה בדרגת קושי בינונית ומטה, צמד האחים נטע ועומר עולים על שרטון, שלא לומר סרטון. חילוקי דעות לגבי האופן שבו הם מבינים את ביצוע המשימה כפי שהוא עולה מהסרטון שהוצג להם מציתים פיצוץ בלתי מבוקר של עצבים אצל נטע, שמתקבל בגישת אפס סובלנות מצדו של אחיה הגדול. נטע מאבדת את זה (מה נשמע עם הקללות למצלמה, כפרה??) וכבר מודיעה לעומר ולעולם ש:"מה זה ביייייי!" אבל אחרי כמה שלוקים של מים בצל, היא מצטננת והם חוזרים לניסיון נוסף והפעם גם מוצלח. הפיצוץ הזה הוביל את נטע, שעד עכשיו לחצה חזק על דוושת ייצור הקאצ'פרייזים ושידרה מין קלולסיות, אוורירית וקופצנית, לווידוי לא בלתי מרגש על העובדה שהמירוץ הזה גורם לה להרגיש כמו ילדה קטנה ואבודה. "לא עברתי כלום. אני מבינה שאני לא כל כך בוגרת כמו שחשבתי שאני אישה", היא אומרת ברגע של כנות נקייה ממניירות. חמודה.
אם עד עכשיו ג'מייקה הייתה עדינה כלפי הזוגות, המשימה השלישית של היום באה להפוך את היוצרות. משימת המחסום שכללה מירוץ חביות אל קו סיום שנראה בתחילה בלתי אפשרי. אבל אחרי הרבה נפילות סלפסטיקיות המתמודדים מבינים מה צריך לעשות: להתקדם לאט. ליישם? זה כבר עניין יותר מסובך. תשאלו את מיתר. או יותר טוב תשאלו את רגב, יש מצב שהוא עדיין שם, מדדה על החבית שלו. הלן ורגב, שרגילים להיות ראשונים 90 אחוזים מהזמן, לא מתמודדים טוב עם עיכובים. טוב, אולי אפשר להבין אותם אחרי שקיבלו 700 עצורים ופרסות.
היה ברור מאוד במשימה הזאת שהמפתח להצלחה הוא הגישה. גם זוגות שהתקשו בה (טוהר ואוולין) ואפילו התקשו בה עד מאוד (ירדן ואן), הצליחו בסופו של דבר בעיקר משום שלא ויתרו ולא התייאשו. אבל רגב לא מצטיין בגישה חיובית. בניגוד לזוגתו שהיא שילוב מוצלח במיוחד של ג'דאית במשימות ווינרית שלא מוותרת לעצמה לרגע, רגב הוא... איך לומר את זה בעדינות? פרימדונה מפונקת ותבוסתנית. זה לא שהוא לא תחרותי, הוא כן. הוא גם מאוד אוהב להיות ראשון. הוא פשוט לא כל כך אוהב להתאמץ יותר מדי או לסבול בשביל זה. שוב ושוב הוא נפל מהחבית ושוב ושוב הוא חבט בעצמו והודיע לעולם ולעצמו שזה בחיים לא יצליח. שהם יישארו פה לנצח במשימה הזאת. אני כבר השתכנעתי בזה ונראה שגם הוא. רק הלן עוד ניסתה לדרבן ולנער אותו בשארית כוחותיה. אבל עד שלא התייאשה ממנו גם, הוא לא אסף את עצמו.
בסוף זה נגמר, איכשהו. אבל אם לפער שנפתח ביניהם ובין הזוגות האחרים יתווסף גם עצור (ונראה ששוב יש סיכוי לא רע שזה יקרה), זה עלול לעלות להם ביוקר.
ביקורת גבולות
את במאנץ'? "הוא ממש חמוד, הוא כמו עוגייה" (ירדן בוחרת נהג ג'מייקני על בטן ריקה)
דודה למתוק: "איזה חמודים! בא לי למרוח על כולם נוטלה ולתת להם ביסים" (לא, ברצינות עכשיו שמישהו ייתן לירדן משהו לאכול)
קוואבאנגה: "יאמה יאמה יאמה בי! יא מיה סבתא לוצ'יה!" (מיתר חוגג את חציית קו הסיום של מירוץ החביות)