לא קל להיות שוחר מוזיקה בישראל. בכל מדינה מערבית אחרת, הופעות של אמנים מארצות אחרות הן עניין שבשגרה: משהו מובן מאליו שגם לא מתבטל אף פעם, אלא אם הזמר או הזמרת חוטפים דלקת בגרון. כאן, לעומת זאת, המפיקים נלחמים בטחנות רוח כדי שפעם בכמה חודשים יוכלו להודיע על הופעה שווה. גם אז, רוב המעריצים יודעים שהיא קרוב לוודאי תתבטל בגלל מלחמה, חרם תרבותי וכדומה מה שאכן קורה בדרך כלל, כפי שקרה עכשיו עם לורד.
מצד אחר, גם לא קל להיות אמן שמודיע על כוונתו להופיע בישראל, בטח בעידן הרשתות החברתיות, בטח כשאת מישהי שמעמיסים על כתפיה כל כך הרבה. כרגיל אצלנו, רוב התגובות אמש הסוו בורות בוולגריות ושאלו "מי זו בכלל לורד?/לא שמעתי עליה עד הערב/למי אכפת ממנה?/זה סתם תירוץ כי לא מכרה כרטיסים". אבל האמת האובייקטיבית והבלתי ניתנת לערעור היא שמדובר באחת המוזיקאיות המוערכות והמדוברות בעולם, המככבת כרגע בכל סיכומי השנה. לכן הצעירה הניו זילנדית, היתה חשופה לביקורת ציבורית הרבה יותר מאשר אמנים אחרים שנתנו לאחרונה את הסכמתם להופיע פה.
אז עם כל הכעס, העלבון והפיתוי הבלתי נמנע להשליך עליה את התסכול שבמצב המורכב שלנו כאן, אי אפשר להאשים אותה בשטחיות ובתגובות גחמניות ונחפזות בלי לנסות להבין את התמונה המלאה. השילוב בין המעמד שלה, הפגיעות של אושיות שכמותה בגלל כוחו של הטוויטר והמצב הרגיש גם כך שנהיה נפיץ עוד יותר לאור פרשות המעמד הבינלאומי של ירושלים ועהד תמימי, הוביל לכך שעמדה בימים האחרונים בפני מצב בלתי נסבל.
המכתבים שנשלחו למוזיקאית הציגו את החלטתה להופיע בתל אביב לא רק כחטא ברמה המוסרית והמצפונית, אלא גם כמשהו שיהיו לו השלכות פרקטיות כגושפנקא לכיבוש ולאפרטהייד שיסייעו לשמר ולהנציח אותם. אפשר להתווכח אם זה נכון או לא, אבל דבר אחד ברור: אם אתה מגיע למצב בו עולה הספק שמא פעולה שלך תהיה בכיה לדורות, סביר בהחלט כי תעדיף לא לקחת את הסיכון, בעיקר כשכל כך מעט עומד על הצד השני של המאזניים. הרי ויתור על הופעה בתל אביב הוא לא אסון גדול מבחינה כלכלית וגם לא בכל הקשור למומנטום מקצועי.
נוסף לכך, אף שדבר לא נאמר מפורשות, אפשר גם להניח שלורד חששה לפגיעה מסוימת בקריירה שלה, ואולי אף חלילה יותר מכך. מגוחך אם כן לראות גיבורי טוויטר (מימין ומשמאל), שבחיי היומיום כה אמיצים עד שהם חוסמים כל מי שעוקץ אותם, המעזים לבקר אותה על פחדנותה בשעה שכמו רובנו, גם הם מוגי לב.
אז נכון, רדיוהד עמדו בפני לחצים גדולים יותר, אם כי בתקופה רגישה פחות, ולא נכנעו. אך מעבר לכך שהקשר שלהם לישראל היה עמוק פי כמה ולכן אין בכלל מקום להשוואה, הרי שיש הבדל נוסף ועוד יותר מהותי: צריך עור של תום יורק כדי לספוג את כל החיצים שנורו לעברו ולא להתכופף, והגיוני שלמישהי שיכולה היתה להיות הבת שלו עדיין אין את זה, כמו שלהרבה מוזיקאים אחרים בעבר ובעתיד לא היה ולא יהיה.
ואמנם, אפשר לשאול איפה היתה המודעות של לורד כשחתמה מלכתחילה על החוזה. וגם על זה ניתן לענות מה, אף פעם לא קרה לכם שיזמתם משהו ואז הוא התפתח אחרת לחלוטין ממה שתיכננתם ויצא משליטה? מה עוד, שהמזרח התיכון הוא מקום דינמי, בו עוברים מן הפח אל הפחת מהיום למחר. כשהניו זילנדית ניהלה את המגעים לבוא לפה, הסיטואיציה היתה קצת רגועה יותר. ההצהרה של טראמפ בנוגע לירושלים חיממה אותה ובעיקר הדליקה מחדש את תנועות החרם לאחר תקופה של דשדוש, וסיבכה את העניינים גם מבחינתה.
בהקשר זה, צריך לחזור לאלה שהתגאו באדישותם לביטול ההופעה ולומר להם יופי לכם, אבל שתדעו כי כמו הגשם שהבליח פה פתאום היום, גם זו רק הסנונית שמבשרת על העתיד הקרוב. ישראל הולכת ונהיית מזוהה יותר ויותר עם ממשל טראמפ, וכולנו יודעים מה חושבים עליו בעולם התרבות. לא נתפלא, למשל, אם הקישור הזה ידחוק בסופו של דבר את "פוקסטרוט" מחוץ לאוסקר, ויוביל כמובן לביטולי הופעות נוספים. ונכון, לורד ושכמותה לא מחרימים את ארצות הברית, אבל אם יזמינו אותם להופיע בלשכה הסגלגלה, הם בחיים לא יילכו.
לכן, גם השאלה המיתממת למדי "למה היא לא ביטלה את ההופעות ברוסיה?" אינה רלוונטית, ולא רק בגלל הכוח הכלכלי של המעצמה של פוטין או בשל העובדה שמדינת היהודים והמזרח התיכון בכלל תמיד עניינו הרבה יותר את האליטות המערביות. בעיניים זרות, ישראל לא נתפסת כעוד מקום שיש לבחון בסטנדרטים של מדינות אחרות, אלא כשלוחה המובילה של האימפריאליזם האמריקאי. ושוב, לא משנה בכלל אם זה נכון או לא, משנה כי מפה נולדים עשרות אלפי מכתבים וציוצים, שלך תתמודד איתם בכוחותייך הדלים.
צריך גם לזכור עוד דבר: ברוסיה, למרבה הבושה, לא מתאפשר לאזרחים לעמוד בכיכר העיר עם שלטים מתריסים, בטח לא כאלה הקוראים להטיל עליה תרבותי כמחאה על ממשל פוטין, והתמונות שלהם לא רצות אחר כך ברשת ומשפיעות גם על הדעה הבינלאומית. ישראל, לעומת זאת, היא מדינה דמוקרטית, מלאת ביקורת עצמית, שלא מהססת לנפנף את כביסתה המלוכלכת בחוץ בלי לדפוק חשבון, וטוב שכך. יש לזה גם מחיר, אבל עדיף לחיות במדינה כזו, בלי הופעות של לורד, מאשר האופציה ההפוכה.
אם יש סיבה טובה אחת לכעוס על לורד, הרי זו הודעת התגובה המרגיזה שלה, בה הציגה את עצמה כמלאת מודעות וחסרת מושג בעת ובעונה אחת, וניסתה למעשה לרקוד על שתי חתונות בעודה מתפללת שיום אחד תזכה לפזז איתנו. אך גם במקרה זה, קשה לכעוס על מי שנקלעת לפלונטר המסובך בעולם ואז נדרשת חיש-קל למצוא את המילים הנכונות כדי לצאת ממנו: מלאכה קשה גם למי שכותבת המנוני פופ מושלמים.
הלוואי שבאמת עוד נרקוד איתה. הלוואי שביקור של לורד בארץ היה דבר מובן מאליו כמעט בכל מדינה אחרת. הלוואי שהחיים היו שחור לבן כמו מונולוג של אברי גלעד, אבל הם לא. אנחנו בישראל, לא בניו זילנד, והופעה של אמן בינלאומי בשיא הקריירה שלו כנראה כבר אף פעם לא תהיה פה משהו מובן מאליו.
