רק בתום הצפייה ב"חתונה ממבט ראשון" (קשת 12), עמוק לתוך רולר הקרדיטים שלה, האגרופים הקפוצים שלי סוף סוף מתרפים. הציפורניים שהתחפרו נפרדות מבשר כף היד, המרפקים השלובים מתרחקים מעט מהגוף שאותו חבקו ב-104 הדקות האחרונות, הגבות השחוחות והעפעפיים המצומצמים חוזרים למקומם הטבעי, והנשימות סוף סוף הופכות קצת פחות שטחיות. כל זמן הצפייה בתכנית מצאתי את עצמי אוצרת אוויר בתוך החזה, והוא עמד שם עד שהחמיץ וצרב ורק אז השתחרר כמו בלית ברירה, בעל כורחו החוצה. נשיפה סרבנית, שפתיים חשוקות.
מבט שני ב"חתונה ממבט ראשון" הוא קודם כל, ובעיקר, מבוכה. מבוכה גדולה, עמוקה, חדה ומתמשכת, לנוכח כל דקה מהדבר הזה. אין בה, ב"חתונה ממבט ראשון", ולו רגע אחד של הקלה, נחת או רווחה לצופה. כל הדינמיקות שם מעיקות החל בשיחות בין בני הזוג עצמם, מחוות הגוף הגמלוניות שלהם, והמשפטים שהם אומרים למצלמה, וטוב יותר היה לו פשוט היו אומרים אותם לבן/בת הזוג או לעצמם.
העונג המפוקפק הזה אינו שמור רק לסצנות הקשות בין הזוגות ה"לא מוצלחים" (אלי ומיקאלה ורלי ואלעד). המבוכה והמועקה מורגשות במידה לא פחותה גם לנוכח דמויותיהן המרצדות על המרקע של חיים ויעל וטל ואחווה הלא הם זוג הפוסטר של התכנית. בחלקו הראשון של הפרק ששודר אתמול עוד הוצג חלקו השני של הערב שבו נערך מפגש הפסגה בין הזוגות. על ביטויי החיבה הפומביים והמוחצנים של אחווה וטל באותו ערב שנתפסו על ידי רבים מצופי התכנית כאצבע בעין של הזוגות האחרים ובמיוחד שלי רלי, כבר דובר רבות. רצף של התלקקויות מעושות ומאוסות, שנראות כמו פרסומת יח"צנית ל'קונספט של זוגיות', ולא כמו הדבר עצמו. הדבר היחיד שראוי היה לקנאה שם היה שבסוף הערב כל אחד מהזוגות זכה ללכת הביתה, ואנחנו נשארנו לעוד שעה שהוכיחה באופן חד משמעי ובלתי ניתן להפרכה את טענתו של סארטר שהגיהינום הוא הזולת. או יותר נכון, הזוגיות.
לאורך כל הפרק, שנסמך במידה רבה על צילומים כמו דוקומנטריים, מזוויות צילום צדדיות או אחוריות כדי לתת לצופים תחושה של זבוב על הקיר, עדים לסיטואציה פרטית ואינטימית, ועל צילומים שהמשתתפים מצלמים בעצמם בסגנון "מחוברים" שזורים בצורה מלאכותית בוטה הקטעים שבהם נותנים ה"מומחים" של התכנית את דעתם ופרשנותם למה שמתחולל לנגד עינינו על המסך. וכמו נתניהו בנאום המחלפים המפורסם שלו - במקום שבו אתם רואים דחייה, הם רואים מהפך; במקום שבו אתם רואים ייאוש, הם רואים אופטימיות. ובמקום שבו אתם רואים אנשים שמשקרים לעצמם וזה לזה, הם רואים אהבה.
וכך, בזמן שאנחנו רואים את מיקאלה טורקת את הדלת המטאפורית של הזוגיות בפניו של אלי בפעם המי יודע כמה, ואת רלי שוב מתנפצת על שובר הגלים המזוקן שהם שידכו לה בניסיונם כי רב, המומחיות לא ממצמצות אפילו בזמן שהן מסבירות למצלמה שמה שאנחנו רואים פה בעצם הוא לא מה שנראה לנו, כפשוטו, כי אם איזו אנלוגיה מורכבת על המצב. ההתנצחות בין רלי ומיקאלה שמייצגות צדדים הפוכים בתסריטי הזוגיות שלהן? "עכשיו היא מבינה טוב יותר את אלי/אלעד", מהגגות המומחיות. אלעד מתחמק שוב משיחה עם רלי ושולח אותה לדבר עם אלי? "הוא עובר מהפך של ממש!", הן קובעות במומחיות, כמובן.
אבל האמת פשוטה בהרבה: זה פשוט לא עובד. ובמובן הזה "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית אפקטיבית מאין כמותה. גל המועקה והמבוכה ששוטף אותנו בזמן הצפייה הוא הד נאמן למקור - אותן תחושות חנק ואי נוחות שאופפות את הזוגות. הם רוצים לברוח, וגם אנחנו. כמו רלי ואלעד, שני אנשים שלא רוצים להיות יחד ואנוסים בכל זאת להתפתל באכזבה שלהם זה מזו, עיניהם בורחות זו מזו ולא נפגשות, גם אנחנו לא רוצים להיות שם. בלבנו כבר השלמנו עם זה שזה נגמר ואנחנו רק מקווים שהצד השני ייתן לנו לסיים את זה מהר ונקי. כל ניסיון שלהם לשכנע או לרצות רק יגרום לנו לסלוד מהם יותר ולרחם עליהם פחות. אנחנו רק רוצים שזה ייגמר. רוצים לקום וללכת. לחזור למה שהיה ומי שהיינו לפני שצעדנו איתם אל מתחת לחופה ולשכוח שזה אי פעם קרה. לחסום אותם בפייסבוק, למחוק את הצ'אט איתם בוואטסאפ, לסנן את השיחות שלהם. וסוף סוף לנשום.