אמנם שמו אינו מוכר בכל בית, אבל פי.טי ברנום הוא אחת הדמויות המשמעותיות בתולדות עולם הבידור. כמפיק ואמרגן, המציא למעשה את הקרקס בצורתו העכשווית והגרנדיוזית, ובאופן כללי תרם לעיצוב השואוביז כפי שאנו מכירים אותו . לכן, רק התבקש כי תופק ביוגרפיה קולנועית על אודותיו, ולאחר ש"לה לה לנד" ניער קמעה את האבק מעל ז'אנר המיוזיקל, טבעי שזה יהיה סרט מוזיקלי.
וכך, בסוף השבוע האחרון עלה כאן המיוזיקל "האמן הגדול מכולם", המציג בשירים ובריקודים את קורות חייו התוססים של ברנום, אותו מגלם יו ג'קמן, חיית במה ואחד השחקנים המהימנים בהוליווד. גם השמות של אנשי הצוות האחרים יצרו ציפיות: בצדו מככבים מישל וויליאמס, זאק אפרון וגם רבקה פרגוסון, שנמצאת בכל מקום מאז כבשה את לבנו ב"משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים" וזנדיה, שפרצה לאחרונה ב"ספיידרמן: השיבה הביתה". נוסף לכך, לשירים המקוריים אחראים בנג' פאסק וג'סטין פול, שהיו שותפים ליצירת המוזיקה של אותו "לה לה לנד" אהוב. אך למרבה האכזבה, התוצאה מחרידה וצפייה בה משולה להתבוננות בתאונת רכבת.
לא פלא, אם כך, שהסרט נקטל בידי המבקרים בארצות הברית לפני הגיעו אלינו וגם נכשל בקופות. המועמדות שלו לגלובוס הזהב לא צריכה לעשות רושם, כיוון שבפרס המוזר הזה יש הרי קטגוריה מיוחדות לקומדיות ולסרטים מוזיקליים, וזה המיוזיקל ההוליוודי הבולט היחיד שיצא השנה, אז לא כל כך היתה לו תחרות בדרך לשם.
הכישלון אולי לא משמח את רואי החשבון של ההפקה, אבל האמת מזלו של הסרט שכשל כך. לו הצליח, היה מושך תשומת לב ומעורר שלא בטובתו דיון ציבורי סביב דרך הצגתו בו של ברנום. היזם הממולח נודע גם בכך שאסף לקרקסו ענקים, נשים עם זקן, אנשים נמוכים בהרבה מן הממוצע וכאלה שצבע עורם לא היה לבן כמקובל בתקופה, והפך אותם לאטרקציה. לפחות לפי העדויות, הוא עשה זאת בצורה פוגענית, פטרונית ונצלנית, אך לא רק ש"האמן הגדול מכולם" אינו מציג את שני הצדדים של המטבע, אלא שהוא מפריז בפולחן האישיות של גיבורו ומתאר אותו כאדם ערכי ורב-תרבותי שהסתכן כדי לתת במה למדוכאים ולמושתקים.
כלומר, אם "האמן הגדול מכולם" היה מוצלח ומצליח כמו "לה לה לנד", התקשורת האמריקאית ודאי היתה מלאה כעת בשלל מאמרים צדקניים אך מוצדקים על חוצפתו ומופרכותו. למזלו, הוא כה פגום אמנותית שמעטים מתפנים להתעמק בכשליו האידיאולוגיים.
קצרה היריעה מלמנות את כל הפגמים שבסרט, אז נתחיל עם החלק הקל: מה שכן עובד בו. ובכן, ג'קמן אצילי כתמיד ומוכיח כי יש לו כישורי פיזוז וזמרה ברמה הגבוהה ביותר. מעבר לכך, הכל פה על הפנים.
קודם כל, הצרה הגדולה מכולם ב"אמן הגדול מכולם" היא השירים. אף שהעלילה מתרחשת באמצע המאה ה-19, המוזיקה כאן בסגנון פופי מודרני, וזה צורם משתי סיבות. ראשית, השירים כשלעצמם לא מוצלחים ברובם, ונשמעים במקרה הטוב כמו נציגים סקנדינביים לאירוויזיון שנופלים כבר בשלב חצי הגמר. ושוב, גם לא צריך להתרשם מזה שאחד מהם יהיה ככל הנראה מועמד לאוסקר, לאור הרמה הנמוכה של קטגוריית השיר המקורי בעשור האחרון.
נוסף לכך, גם החיבור בין המזמורים הללו לשאר האלמנטים כאן בעייתי בלשון המעטה. מילא לשמוע שירי פופ גרועים, אבל לשמוע אותם מפיה של אשה עם זקן על רקע תפאורה נוצצת סטייל תור הזהב של המיוזיקלס בשנות השלושים? כל אחד ואחד מן הנאמברים כאן מעורר תמיהה ואי נוחות.
נוסף לכך, "האמן הגדול מכולם" דוחס לתוך שעה וארבעים דקות, עלילה שהיתה מספיק לשלוש שעות לכל הפחות, והעריכה המוזרה שלו גורמת לתוצאה להיראות כמו אוסף קליפים שחוברו יחדיו. הדמויות שמגלמות וויליאמס וזנדיה כה חיוורות עד שלעתים קשה להבחין בכך שהכוכבות המוכשרות אכן משחקות פה, ובאופן כללי כל אחת מהסצינות כאן עוברת בלי להותיר חותם, כך שבסוף נותר רושם סתמי ונשכח. הבמאי הטירון מייקל גרייסי, שהתמחה עד כה בפרסומות ובאפקטים מיוחדים, לא מתגלה כאן כהבטחה קולנועית גדולה, והוציא תחת ידיו סרט שעושה שם רע לז'אנר המיוזיקל.
לכל הפחות, "האמן הגדול מכולם" שוב מוכיח עד כמה יו ג'קמן ורסטילי, ולא רק בגלל שהוא מסוגל להרביץ ולשיר באותה מידה של כישרון: את 2017 הוא התחיל עם מה שיתגלה כאחד הלהיטים הטובים של השנה, "לוגאן", ועכשיו הוא סוגר את המעגל ומסיים אותה עם מה שהוא, גם אם לא באשמתו, אחד הסרטים הגרועים שלה.
