"מה?!", תהתה חברתי לעבודה, הילה קובו, כששמעה שאני מתכוון ללכת גם הפעם להופעה של ג'רי סיינפלד בישראל. "אבל כבר היית בהופעה הראשונה", היא ניסתה לנסוך בי מעט היגיון. טוב, מה היא מבינה בהומור? היא בכלל ממחנה 'חברים'. "אה, וזה שאני רואה כל פרק בפעם ה-17 בשידור חוזר?", שאלתי.
לא הרבה השתנה בשנתיים שחלפו מאז הופעתו הקודמת של סיינפלד ביד אליהו. אפשר היה להבחין בכך עוד לפני שהאורות נדלקו, וברחבי ההיכל התנגן "ניו יורק, ניו יורק" של פרנק סינטרה. כן כן, אותו שיר מטיפול השיניים של קריימר. וכשמארק שף עלה לבמה על תקן מופע החימום, ניצוצות הדז'ה וו החלו לעוף באוויר.
אז לא הרבה השתנה, אבל קצת דווקא כן. לפני שנתיים קרא סיינפלד לאולם "מנורה מבט... סאמתינג", והפעם הוא ממש הצליח להגיד "מבטחים". במהלך ההופעה עצמה, כשירד על אנשים שמסתובבים עם מצלמות גו פרו, הוא הפטיר: "כאילו שהחיים שלך לא מספיק משעממים כדי לחיות אותם פעם אחת, אתה עוד מתעד אותם כדי לחזור הביתה ולצפות בהם בפעם השנייה".
האמת שאפשר להבין אותו. בפרק שבו התעצבן ג'רי על הג'ינג'ית האנרגטית מדי (מדי אנרגטית ומדי ג'ינג'ית) סאלי וויבר, על כך שלא הביאה לו את בקבוק רוטב הברביקיו מממפיס בו תכנן להשתמש בהופעתו בטלוויזיה, שאלה אותו איליין: "חשבת פעם לנסות לכתוב חומר חדש?!", והוא השיב לה: "אולי הייתי מצליח לעבוד קצת אם לא היו אצלי אנשים בדירה כל הזמן".
היו כמה רגעים של חוסר התאמה תרבותית, כשהסטנדאפיסט הוותיק דיבר על פופ טארטס, ועל טי.וי דינר, ועל משקה five-hour energy - מוצרים שקיימים בארה"ב, אבל לא בישראל. גם על זה הוא צחק, כמובן. "תסמכו עליי, זה קיים", אמר, ומיהר להגיע לפאנץ'. כי בסופו של דבר, אתם יודעים, תל אביב היא סוג של אמריקה קטנה. ובדרכי להופעה, כשעברתי במזנון של ההיכל, לא הבנתי איך מוכרים שם נקניקיות ונאצ'וס במחירים מופקעים, ולא לזניה צמחונית או לפחות סוכריות ג'וג'יפרוטס. גם סיינפלד הבחין בדמיון בין המדינות, ודיבר על אנשים במדינה שחיים בלחץ ובמתח תמידיים, ועל כך שבכל אינץ' וחצי יש בית קפה ש"א-ת-ה חייב ללכת אליו", רק כדי "להיכנס אליו עם הלפטופ, לתקתק ולהקליד כאילו החיים שלך כל כך סוערים ומעניינים". בערך כמו מה שאני עושה עכשיו.
סיינפלד כבר בן 63. כשהסדרה שלו שודרה בפעם הראשונה, אנשים בגיל 63 נראו לי בערך כמו דינוזאורים, והוא, בלי קילוגרם מיותר על גופו, מקפץ בשיערו השחור, צווח ומתלהב כמו ילד על הבמה, מזכיר לכולנו שגיל זה לפעמים רק מספר. לפעמים, כי המפרצים ממשיכים להתפרץ ולהזכיר שלעיתים הטבע חזק מדי ושהשנים מתחילות במוקדם או במאוחר לעשות את שלהן. מי כמוני יודע.
הוא ירד על האנשים בדורנו, שכל כך ממהרים לצאת ולהגיע למקומות, רק כדי להוכיח שהחיים שלהם שווים משהו, וברגע שהם מגיעים לאנשהו - הם כבר חייבים לצאת משם. "אנשים אומרים שהחיים קצרים מדי", הסביר, "אבל לדעתי הם ארוכים מדי. אם היינו עושים רק מה שצריך בעולם הזה, היינו ממצים הכל לפני גיל 19. הרי מה לא נעשה בשביל להרוג קצת זמן. נפתור תשבץ, נראה טלוויזיה, אפילו נבוא לכאן למופע הזה. לכם אין מה לעשות, וגם לי אין מה לעשות. הרי הייתי יכול להיות עכשיו בכל מקום בעולם, אבל אני בתל אביב. כאילו שיש לי משהו טוב יותר".
הוא תיאר את המלחמה הבלתי פוסקת שלנו במתוקים, שפורצת, כמובן, בשעות הלילה, והציע להחליף את שמות האויבים ל"בני ז**** בטעם וניל" ול"ממזרי שוקולד". הוא סיפר בדיוק רב איך כולנו הפכנו לעבדים של הטלפונים הסלולריים שלנו. "אם אפנה לכל אחת ואחד באולם הזה, כולם יידעו, גם בלי להסתכל, כמה סוללה יש להם כרגע בטלפון, פחות או יותר". 57%, אגב.
החלק האחרון יוחד לשינוי שעבר בחייו. כי כולנו הרי ראינו את 180 הפרקים של ג'רי הרווק הנצחי בדירתו הקטנה בניו יורק, 129 West 81st Street, דירה 5A; אבל היום, כשהוא נשוי + 3, הוא מתאר בצורה לא פחות מצחיקה - וגם עצובה, כי היא כל כך אמיתית - את חיי הנישואים של כולנו. "כשהייתי רווק, חייהם של חבריי הנשואים נראו לי פאתטיים ועצובים. ועכשיו כשאני נשוי, חייהם של חבריי הרווקים נראים לי ריקים מתוכן וממשמעות. אני חושב שצדקתי בשני המקרים. אבל עכשיו אני כבר לא מסתובב עם אנשים שאינם נשואים. אם יש לך חברה, זה כאילו אתה משחק פיינטבול. ברגע שהתחתנת, החיים שלך הפכו לשדה קרב באפגניסטן".
לפני פרידה, תיאר סיינפלד איך הוא, כמו אב משפחה למופת, הפך לסוג של בלון הליום בבית: זה שבתחילת הזוגיות אשתו תפסה כל כך חזק כדי שלא יעוף לה, וזה שעכשיו לא מצליח אפילו להחזיק את עצמו מליפול על הרצפה.
כשחזרתי הביתה לחיי חסרי המשמעות, עם שלושה ילדים כמו ג'רי ובגיל דומה (רק עם ספרות הפוכות), הבנתי מה היה חסר לי כל הערב. אחרי קטעי הסטנדאפ שלו, תמיד מתחיל פרק של סיינפלד. אז הדלקתי את הטלוויזיה, והבנתי: לראות את האיש הזה בגודל טבעי, זו חוויה של פעם בחיים. פשוט יש לה המון שידורים חוזרים. Not that there's anything wrong with it.
