יחסי האסלאם וארצות הברית הידרדרו מאוד ב-16 השנים האחרונות, מכל הסיבות הידועות. לא קל להיות מוסלמי באמריקה, ולפעמים אף נדמה שיש רק דבר אחד קשה יותר: להיות מוסלמית. בעוד שנת #MeToo המחישה כמה אכזרית יכולה להיות הדומיננטיות הגברית עבור נשים לבנות מהמעמד הבינוני-גבוה במערב אפילו ב-2017, נשים מוסלמיות רבות נמצאות בכלא פרטי בחיי היומיום, בלי קמפיינים מפוארים. הסוהרים הם בני משפחותיהן.
רעיונית, אפשר לקבל את הסבל וחוסר השוויון של נשים מוסלמיות בארצות המוצא. אכזרית ככל שתהיה, זו מציאות שייקח זמן, אם בכלל, לשנותה. באמריקה, רודפת הקדמה וחופש הביטוי, הקונפליקט גדול ובולט יותר. תרצה או לא תרצה, גם המוסלמית הקיצונית ביותר במישיגן, ניו יורק או בוסטון נחשפת למותרות ולאפשרויות שיש לעולם המערבי להציע, ולעתים קרובות הן גורמות לה להטיל ספק במה שהאמינה או שגרמו לה להאמין. המחזאי האמריקאי ממוצא פקיסטני איאד אקטאר כבר זכה בפרס פוליצר בזכות "כבוד אבוד", שב-2015 תורגם ועלה בתיאטרון הקאמרי. כעת עולה בתיאטרון חיפה מחזה נוסף שלו העוסק בזהות האסלאמית, הפעם הנשית, בארצות הברית "על מי ועל מה" בתרגומו ובבימויו של משה נאור.
אפזל (איציק כהן) הוא אלמן ממוצא פקיסטני החולש על צי של מוניות באטלנטה. מתוך רצון לראות את בתו הגדולה זרינה (אלמה דישי) מתחתנת, הוא מנסה לשדך לה בתחמנות את איליי (מיכאל מושונוב), נוצרי שהתאסלם וכעת מנהל מסגד בעיר. זרינה נקרעת בין אהבתה לאביה ולאחותה מהוויש (יסמין עיון) לבין רצונה לצאת מהמסגרת הנוקשה שהוכתבה לה מבית. המפגש עם איליי לא הופך את החיים שלה לקלים יותר.
כפי שניתן לצפות מסופרים/מחזאים מוכשרים שגדלו בארצות הברית כבניהם של מהגרים, גם אקטאר יודע להגיש נושא כאוב בהומור ובחן. "על מי ועל מה" היא הצגה רגישה שמצליחה לעטוף בעיה רצינית בכמות בלתי נדלית של חיוכים וצחוק, מבלי שנוכל להתעלם מהמציאות הכואבת: להיות אישה בבית מוסלמי אדוק במערב יכול להיות קשה בהרבה מאשר בפקיסטן. שם, לפחות, את יודעת שאין לך ברירה אחרת.
הבימוי של נאור נהדר, ומה שהופך אותו לכזה הוא, בין היתר, המשחק של איציק כהן. יש משהו לא מרגיע בכהן כשהוא מגלם את התפקיד הזה הגרוטסקיות שלו נראית מוחשית מדי. הוא ליצן קשיש עם מבט זועם, דמות חביבה עם עיניים הורגות. כהן מעביר את הדמות בצורה מושלמת, ואפשר לנחש שכך בדיוק ראה אותה אקטאר ברוחו כשהגה אותה. מיכאל מושונוב הוא ליהוק מצוין שמתיישב בול על התפקיד של הצעיר המבולבל והמיוסר, אותו ביצע כל כך הרבה פעמים בעבר, ויסמין עיון פותחת היטב את דרכה בתיאטרון הרפרטוארי עם תפקיד ראשון, אותו היא מבצעת ביעילות.
נשארנו, אם כן, עם דישי, שבלב לא קל אני כותב כי היא מאכזבת. לא קל, משום שצפיתי בדישי במספר הצגות בעבר, בהן החן והחום שלה קרנו על הבמה. נדמה כי החיוביות הזו, אותה היא מביאה גם הפעם, עומדת לה לרועץ. היא מחויכת מדי, לעתים גם בקטעים שבהם היא לא צריכה להיראות מחויכת, והיא לא מעבירה את העוצמה הנשית שביקש אקטאר ליצוק לגיבורה שלו. ייתכן שהיו אלה רגעי השעשוע הרבים שכהן סיפק שגרמו לדישי לחייך קצת יותר מדי, אולי זו סתם הייתה התרגשות, הרושם היה שהיא לא מצליחה להקנות לדמות שלה את מידת החספוס הנדרשת. כפי שהוכיחה ב"גיבור הלובי", היא יכולה להגיע למקומות גבוהים יותר.
לזכותה של דישי ייאמר שגם אם אינה במיטבה, היא רחוקה מלהיות בורג שבגללו הכול קורס. יחד עם התפאורה המושלמת של כנרת קיש והתלבושות המוקפדות של דליה פן הלר, "על מי ועל מה" היא הצגה שאולי לא מטביעה חותם עמוק מדי, אבל בהחלט מייצרת 90 דקות של כיף.
