"לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע". המילים הללו שנשא וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, כאן בתרגומו של אהרן אמיר, חזרו השנה להיות מצוטטות יותר מתמיד. וכך, הן מככבות בשני סרטים מדוברים: בתחילה שמענו אותם בסיומת של "דנקרק", שעלה כאן בקיץ, ועתה הן מופיעות גם ב"שעה אפלה", שהגיע לאקרנים שלנו ביום חמישי האחרון.
מדובר למעשה במעין שני סרטים משלימים. "דנקרק", כזכור, תיאר את השתלשלות "מבצע דינמו" ההירואי, במסגרתו הצליחו הכוחות הבריטיים להציל מאות אלפי חיילים מציפורני הנאצים, בלי להראות ולו לרגע מה קורה במשרדיהם של המדינאים והאסטרטגים הצבאיים. אפילו אותו נאום מפורסם לא נשמע בקולו של מי נשא אותו, אלא של חייל פשוט שקרא אותו מן העיתון. "שעה אפלה", לעומת זאת, לא מציג את ההתרחשויות בשדה הקרב, אלא את אחורי הקלעים של ההנהגה הבריטית. הוא מתלווה לצ'רצ'יל, בגילומו של גרי אולדמן, בימים הראשונים לשלטונו, בהם היה עליו לקבל סדרה של החלטות מכריעות: בראשן, השאלה אם לצאת לאותו מבצע הרה גורל, אף שנראה חסר סיכוי על הנייר ולשמר את התקווה להביס את היטלר, או שמא להרים ידיים ולנסות לקדם הסכם שלום עמו.
נוסף להבדל בדגש התסריטאי, יש גם שוני מהותי בסגנון העשייה של הסרטים. "דנקרק" שכתב למעשה את הכללים הנדושים של הז'אנר ההיסטורי-מלחמתי, והיה בצורה שלו מופשט, כמעט אוונגרדי, ובכל מקרה רחוק מן הנהוג בהוליווד. "שעה אפלה", לעומת זאת, לא יוצא מאזור הנוחות המנומנם של הסוגה, ומגיש לנו את התקרובת שאנו רגילים לקבל מיצירות בריטיות שכאלה עוד משנות החמישים. כלומר: קולנוע המתבסס בעיקר על כתיבת דיאלוגים ותצוגות משחק ומזכיר לא פעם תיאטרון מצולם, עם מבטאים חריפים, הומור בריטי אקסצנטרי וכמובן גם סצנה שלמה המוקדשת למעלליו של מזג האוויר הלונדוני.
כל זה קצת מאכזב בהתחשב בעובדה כי מאחורי המצלמה עמד ג'ו רייט, מי שכבר התנסה בז'אנר עם "כפרה" משלהי העשור הקודם, אך אז התוצאה הייתה יצירתית, מלהיבה, מרגשת ומסעירה הרבה יותר. הפעם,הוא מגיש את הפודינג בטמפרטורת החדר ונראה כי שאיפתו היחידה הייתה לרצות ולשעשע ככל האפשר את הקהל הבורגני. תחת ידיו, הדרמה והטרגדיה הגדולה של השלבים הראשונים של מלחמת העולם השנייה, בה נראה היה כי היטלר עומד להשתלט על העולם, הופכים למעין פארסה משובבת נפש. לעתים אפשר להצטער על כך שהסרט אינו הצגה בקאמרי, שכן אז קהל ועדי העובדים ודאי היה מרים את תקרת התיאטרון למראה הסצנה בה רוזוולט מודיע בשיחת טלפון כי צבאו לא יוכל לסייע לאירופה החופשית, והבמאי בוחר לעצב את הרגע הזה באופן קליל, משועשע ומשעשע, כאילו הוא מתאר שיפוצניק שמבריז ולא נשיא אמריקאי המפקיר יבשת שלמה.
עיצוב הדמויות הקריקטורי והטון ההיתולי מאפיין גם את שאר הסרט, שלמרות המשתמע משמו, אינו מעוניין לחקור את הצדדים האפלים של בריטניה, אלא להציג הכל באור שמשי ומפויס. אין ולו רמיזה שגורמים בכירים באליטות הפוליטיות ובתוככי בית המלוכה סימפטו את הנאציזם, והעוינות שלהם כלפי צ'רצ'יל נבעה מכך ולא מהעובדה שהוא נהג לשתות לשוכרה. בכלל, באופן שאפיין גם שני להיטים בריטים עכשוויים אחרים, "דנקרק" כמובן וגם "פדינגטון 2", הכל כאן בא להרים לתושבי בריטניה ולחזק מחדש את רגשי הגאווה הלאומית, שדעכה קמעה בשנים האחרונות, מן הקשות שידעה הממלכה מאז מלחמת העולם השנייה.
הסרט דואג אם כך להחניף לכל מגזר בחברה הבריטית: לא רק משפחת המלוכה והממסד, אלא גם השכבות הנמוכות, אותן מייצגת הקלדנית הנאמנה של צ'רצ'יל, בגילומה של לילי ג'יימס ("אחוזת דאונטון", "בייבי דרייבר"), שבתפנית עלילתית שכמותה בדיוק ראינו כבר ב"משחק החיקוי", חושפת את הקשר האישי שלה לשדה הקרב. דמותה מאפשרת להציג את התרומה של פשוטי העם למשימה הלאומית, וגם להמחיש את האקסצנטריות של הבוס שלה, שחוץ מלזרוק עליה המבורגרים בלי עגבניות נקט בכל מנהג טיפוסי של מעסיק גחמני וחם מזג. דמות נשית נוספת בסרט היא רעייתו של ראש הממשלה, אותה מגלמת קריסטן סקוט-תומאס, והסצנות המעטות עמה מוסיפות עוד כמה אתנחתות קומיות ומחזקות את אפיונו של המנהיג הגדול כמעין כתינוק מגודל.
חוץ מן האינטרקציות עם הקלדנית, צ'רצ'יל פוגש את המעמד הנמוך בסצנה נוספת, שמגיעה רק לקראת הסוף ומתפקדת כרגע מפתח, אז לא נחשוף מה בדיוק קורה בה. נאמר רק כי הסרט, שעד אז הקפיד להציג אך ורק דמויות לבנות עור, מעניק במהלכה את שורת הדיאלוג החשובה ביותר לאדם שחור כדי לסמן וי גם על משבצת התקינות הפוליטית, ועושה זאת באופן מאולץ למדי. נציין גם כי אף ש"שעה אפלה" מתיימר להיות דרמה היסטורית המבוססת על התרחשויות שהיו באמת, הרי שהסצנה הזו לחלוטין מצוצה מן האצבע ומעזה לשתול פנטזיה מוחלטת ומופרכת בעיצומה של אחת השעות המשמעותיות בדברי ימיה של בריטניה, באופן מניפולטיבי שכל תכליתו להוסיף עוד כמה טפיחות על שכמו של העם הבריטי.
לא פלא אם כך שמחוץ לבריטניה קצת פחות מתרגשים מ"שעה אפלה", ונראה שהאקדמיה האמריקאית לקולנוע אפילו לא תעניק לו מועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. גם כי הזמנים השתנו, ובימינו העולם שייך ל"תברח" ולא למוצרים מיושנים שמזכירים את "נאום המלך" ושכמותו, אבל גם כי הוא פשוט לא טוב מספיק. עם זאת, בכל זאת תהיה לו נוכחות בטקס הודות לגארי אולדמן, שלבטח יהיה מועמד בקטגוריית השחקן הראשי ואולי גם יזכה בה. התצוגה שלו אמנם מרשימה, אם כי לא פעם נראית כמו מוזיאון שעווה מהלך, אבל גם היא לא באמת מצליחה לייצר מורכבות או רגש.
בסופו של דבר, הממד הכי חזק בסרט הוא הנאומים של צרצ'יל, שהרטוריקה המושלמת שלהם ממשיכה לעורר השראה גם בימינו. כל האלמנטים מסביבם מוצלחים הרבה פחות, כך שלמרבה הצער אי אפשר לסכם את "שעה אפלה" בתנועת הניצחון המפורסמת של המדינאי המנוח, אלא באימוג'י של אצבע המופנת כלפי מטה.
מה שכן, הסרט בכל זאת מצליח לעורר עניין, בגלל הדרך בה ההתרחשויות מ-1940 מתכתבות עם מה שקורה בימינו. קשה להסתכל על המדינאי הבריטי חסר העכבות, עם הפה הגדול וההתנהלות הילדותית, בלי לחשוב על מי שמנהיג כיום את העולם החופשי. לכן, "שעה אפלה" לא רק מחזק את ההערצה כלפי הגיבור שלו אלא מצנן את ההיסטריה מפני טראמפ, שכן ההיסטוריה שבו מראה כי לעתים דווקא התינוקות המגודלים הם היחידים שיכולים להציל את האנושות. יותר מכל, הצפייה משכנעת אותך מעל כל ספק שלו נולד בזמן אחר, צרצ'יל לבטח היה מצייץ בטוויטר שלהיטלר יש קטן.
