אולי יש משהו מרתיע על פני השטח של "סוף הפאקינג עולם", הסדרה החדשה של ערוץ 4 הבריטי ונטפליקס. כבר מעצם הגדרתה כדרמה קומית שחורה ניתן לצפות למשהו מסוים, והסיפור על שני צעירים מתוסבכים ואוהבים שנמלטים מעלה על הדעת את מעלליהם הקשוחים של בוני וקלייד או "רוצחים מלידה".
אם זה לא מספיק, המשפט הראשון שנאמר בסדרה הוא "אני ג'יימס, אני בן 17, ואני די בטוח שאני פסיכופת". נראה שהאבחון שלו נכון: מיד אחרי כן אנחנו רואים את שלל החיות הקטנות שטבח בהן לאורך חייו הלא-ארוכים, רגע לפני שייקח את הצעד הבא. הוא אפילו לא צריך להתאמץ למצוא את הקורבן כי היא פונה אליו מיוזמתה: אליסה, נערה אאוטסיידרית שנמשכת אליו כי הוא עצמו מעדיף להתבודד. בניגוד לשקט הפסיבי של ג'יימס - המתבטא גם במחשבותיו כפי שאנו שומעים אותן - אליסה זועמת ואסרטיבית. כאילו חסרת עכבות, כאילו בשליטה, הכוח המניע. וכאן הסדרה נבדלת ממעשיות פסיכופתים נטולות נשמה: אנחנו שומעים גם את המחשבות של אליסה ויודעים שהיא הרבה יותר פגיעה והרבה פחות בטוחה בעצמה. כאשר היא מנסה לשכנע את ג'יימס לברוח איתה היא אומרת, "אני הולכת גם אם תבוא איתי וגם אם לא", אבל לעצמה חושבת, "בבקשה תגיד כן".
שני הגיבורים אמנם שונים זה מזה באופיים, אך בסופו של דבר נושאים עמם צלקות דומות - כל אחד מהם ננטש על ידי אחד מהוריו בצורה זו או אחרת. ג'יימס הפך לקהה רגשות שבשלב מסוים בנעוריו נאלץ להכניס את ידו לתוך שמן רותח כדי לחוש משהו, ואילו אליסה נעשתה קוצנית וקצרת רוח ונדחקה אט אט החוצה מכל דבר. המנוסה המשותפת שלהם היא יותר מאשר נסיעה פיזית, אלא מסע התבגרות רגשי נוגע ומזורז, חוויה מועצמת ומעצימה של שני צעירים שכבר אין להם מה להפסיד. ככל שהם שוהים זה בחברת זה כך הם נפתחים ומתפתחים, בפרט ג'יימס שמגלה על עצמו דברים חדשים.
בעוד העולם סביב השניים מתרחב לאורך שמונת הפרקים הקצרים והממוקדים של הסדרה (פחות משלוש שעות בסך הכל), כך אנחנו מגלים עד כמה המבוגרים דפוקים אף הם, עד כמה לא הייתה לילדים האלה ברירה אלא להגיע לתהומות הפסיכולוגיים שאליהם הגיעו. כל אחד מהמבוגרים דפוק בצורה שונה בתכלית - אחת בדיכאון, אחד ממלא את השקט בהבלים, אחד אינפנטיל לא יוצלח, אחד קריפ ערל לב, אחת פאסיבית החוששת שעולמה המושלם יתנפץ וכן הלאה (ויש הלאה).
זוהי עדות לא רק לכתיבה החכמה של "סוף הפאקינג עולם", אלא לכך שהסיפור הספציפי שהיא מגוללת הוא אוניברסלי ורחב ככלות הכל. יש בו משהו אולד סקול במודע. אליסה שוברת את הטלפון שלה בזעם אחרי שחברה שיושבת מולה מסמסת לה, ג'יימס מלכתחילה שונא טלפונים ולכן אין ברשותו כזה. מדי פעם הם משתמשים בטלפונים ציבוריים, שנמצאים אפילו באמצע שדות רחבי ידיים. הניתוק הזה והמראות האלה מאפשרים לחוויות שלהם להקנות תחושת תלישות מהכאן והעכשיו, העומדת בקנה אחד עם התלישות שלהם עצמם. המוזיקה בסדרה מגבה את כל זה בניחוחות נושנים גם כשמדובר במשהו חדש - הן בבחירת השירים והן בפסקול המקורי שכתב גרהם קוקסון, איש בלר.
ועם כל התסבוכת הרגשית, חשוב לציין ש"סוף הפאקינג עולם" מצחיקה ושנונה מאוד. היא הומה כל כך הרבה דיאלוגים ומשפטים מעולים, חלקם עומדים בפני עצמם (אחד מהאהובים, של אליסה: "לפעמים אני תוהה אם כדאי להפוך לאלכוהוליסטית. ככה תמיד יש לך מה לעשות"). רבים אחרים פשוט מעידים על האבולוציה של שני הגיבורים כך שציטוט שלהם עלול להיות ספוילר, אבל הם פשוט מאוד קולעים ומאוד יפים. התסריט המדויק הזה מגובה במשחק אדיר של אלכס לאות'ר ובעיקר ג'סיקה בארדן. בידיים פחות מוכשרות דמותה של אליסה הייתה יכולה להיות בקלות אחד הדברים המעצבנים בעולם, אולם בארדן מפיחה בה תועפות חן ונשמה עד שקל להימס בפניה ולהבין כיצד היא ממוטטת את חומותיו של ג'יימס. ההתהוות המקסימה בין שתי הנפשות המשובשות האלה נועדה לקרות, והמיזוג של מרכיביה הוא זה שהופך את "סוף הפאקינג עולם" לנפלאה כל כך - יצירה שלוקחת את הכאב והאופל ומפסלת ממנו חום אנושי מרחיב לב.
כל פרקי "סוף הפאקינג עולם" זמינים בנטפליקס ישראל.