פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מאה נשות רוח מצהירות: "הזכות להטריד אותנו היא חלק בלתי נפרד מן החופש המיני"

      מאה מנשות הרוח המובילות בצרפת, ובראשן השחקנית קתרין דנב, פרסמו בעיתון החשוב במדינה גילוי דעת המעורר סערה, בו הן מגנות על הזכות להטריד, וקוראות לנשים להפסיק לעשות "שיימינג" ולצאת, כהגדרתן, מן המשבצת של "הקורבן הנצחי"

      מאה נשות רוח מצהירות: "הזכות להטריד אותנו היא חלק בלתי נפרד מן החופש המיני"

      יומיים לאחר שנאומה של אופרה ווינפרי ותנועת ה-metoo בכלל סחפו את טקס גלובוס הזהב ואת הציבוריות האמריקאית, מגיעה התגובה הצרפתית: גילוי דעת, עליו חתומות שלל נשות רוח, ובראשן קתרין דנב, מגדולות כוכבות הקולנוע הצרפתיות אי פעם, הטוען כי הטרדה היא חלק בלתי נפרד מן החופש המיני. כדי להדגיש את המרכזיות של המניפסט הזה יש לציין כי הוא מתפרסם בלה מונד, העיתון החשוב במדינה ומן החשובים באירופה.

      יש לציין כי במקור, מחברות גילוי הדעת משתמשות במונח Importuner, שאין לו תרגום ישיר ומדויק לעברית, אולם אפשר בהחלט לומר כי הן מתכוונות ל"הטרדה", בטח במובן שעליו מדברים בעברית.

      הנה תרגום עיקרי המכתב, שהתפרסם הערב וכבר מעורר סערה בצרפת:

      "האונס הוא פשע. אך החיזור העיקש או הלא מוצלח אינו עבירה, והרעפת מחמאות אינה תקיפה".

      "בעקבות פרשת ווינשטיין, החל שיח ער וראוי בתעשייה בנושא האלימות המינית. הדיון היה הכרחי, אבל כעת הפך לקונטרה-פרודוקטיבי. מרתיעים אותנו מלדבר כמו שצריך לדבר, מאלצים אותנו להשתיק את מה שמעורר אי נוחות, ואם מישהי מסרבת להתיישר לפי הקונבנציות הללו – רואים בה בוגדת, משת"פית.

      "ההתיימרות לשחרר את האשה ולהגן עליה מציבה אותה במעמד של קורבן נצחי וחסר אונים, כמו בימי ציד המכשפות.

      אופרה ווינפרי, גלובוס הזהב 2018 (GettyImages)
      יש צרפתיות שזה לא מרשים אותן. אופרה ווינפרי בגלובוס הזהב (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "קמפיין ה- metoo הוביל לקמפיין שיימינג בעיתונות וברשתות החברתיות, בלי לתת לצד השני את ההזדמנות להגיב או להתגונן. העוולה הזו כבר הפילה קורבנות: אנשים שהציבו אותם בשורה אחת עם עברייני מין, ואנשים שאיבדו את עבודתם רק בגלל שנגעו למישהי בברך, בגלל שניסו להגניב למישהי נשיקה, בגלל שדיברו על נושאים 'אינטימיים' במהלך ארוחת ערב או שלחו הודעות עם קונוטציות מיניות לאשה שלא חשה כלפיהם משיכה מינית הדדית.

      "הלהט הזה לשלוח את 'החזירים' למשחטה לא עוזר לנשים עצמן אלא רק לאויבים של החופש המיני, לפנאטים דתיים, לגרועים שבריאקציונרים, לפוריטנים ולבעלי מוסר ויקטוריאני, הרואים באשה סקטור חריג שיש לשמור עליו מכל משמר, ממש כאילו היו ילדים עם פרצופים של מבוגרים.

      "מן הגברים, מנגד, מצפים כעת לחפור עמוק בתוכם כדי להיזכר באיזו 'התנהלות לא ראויה' שלהם מלפני עשר, עשרים או שלושים שנה, עליה הם נדרשים להביע חרטה. אנחנו עוברים למצב של חברה טוטליטרית, בה אזרחים לוקחים על עצמם את תפקיד הקטגורים ותובעים מאנשים אחרים להתוודות בפומבי.

      "אין לתנועה הזו שום גבולות: היא מצנזרת ציורי מופת, היא לא מפרידה בין האדם ובין יצירתו וקוראת לחרמות על במאים כמו רומן פולנסקי; היא מובילה אקדמאים לפסול סרט קאנוני כמו 'יצרים' ולהגדיר אותו כ'מיזוגני' ו'בלתי ראוי'.

      "כבר כעת, מוציאים לאור דורשים מאיתנו שהדמויות הגבריות שלנו יהיו פחות 'סקסיסטיות', שנכתוב על מין בצורה פחות בוטה, שנדגיש את הטראומה שעברו הדמויות הנשיות וכיוצא בכך. עוד מעט, ונגיע למצב בו שני בגירים שיבקשו לקיים יחסי מין יידרשו להוריד אפליקציה ודרכה לחתום על מסמך משפטי מפורט.

      "אנחנו מבקשות להגן על הזכות להטריד, שהיא חלק בלתי נפרד מן החופש המיני שלנו. אנחנו יודעות להבחין בין חיזור לא מוצלח ובין תקיפה מינית. אנחנו מבינות שאשה יכולה להיות מנהלת של צוות ובאותו זמן גם אובייקט מיני, בלי שזה יהפוך אותה ל'שרמוטה' או למשתפת פעולה מרושעת של הפטריארכיה. אפשר לדרוש שיוויון בשכר בלי לסבול מטראומה נצחית בגלל שמישהו התחכך בך במטרו. אפשר בהחלט לראות בהתנהגות כזו במטרו כעדות לאומללות מינית, ואפילו לראות בה משהו שלא צריך להתייחס אליו יותר מדי.

      "כנשים, אנחנו לא מזהות את עצמנו בפמיניזם הזה שיותר מכל לבש צורה של שנאת גברים ושל שנאת מיניות. הזכות להגיד לא, לא תהיה קיימת בלי הזכות להטריד - והתגובה לזכות הזו אינה יכולה להיות התבצרות בעמדת הטרף.

      קתרין דנב בתצוגת הקוטור של ז'אן פול גוטייה לסתיו/חורף 2013/14, פריז, 3 יולי 2013 (GettyImages , Foc Kan)
      חתמה על גילוי הדעת. קתרין דנב (צילום: אימג'בנק - Gettyimages)

      "באשר לאלו מאיתנו שבחרו לעשות ילדים: אנחנו חושבות שנכון יותר לגדל את הבנות שלנו כך שיהיה להן מספיק מידע ומודעות לחיות את חייהן במלואם בלי לחיות בפחד או בהאשמה עצמית.

      "אשה עלולה לחוות בחייה תקריות הקשורות בגופה, אבל אלה לא בהכרח צריכות לפגוע בכבודה, וקשות ככל שיהיו, לא הופכות אותה לקורבן נצחי. אי אפשר לצמצם אותנו רק לגוף שלנו. את החופש הפנימי שלנו אי אפשר לחלל, ויחד עמו מגיעה גם אחריות ומגיעים הסיכונים".

      את המכתב כתבו הסופרת שרה שיש, מבקרת האמונות קתרין מיה, הסופרת קתרין רוב גרייה, העיתונאית פגי סאסטר והסופרת אבנוס שאלמני. חוץ מקתרין דנב חתומות עליו עוד עשרות נשים, ובהן אליזבת לוי, העורכת היהודייה של כתב העת הימני השנוי במחלוקת "קוזר" ועוד שלל סופרות, עיתונאיות, אמניות ושחקניות.

      מגזין טיים. #metoo (עיבוד תמונה)
      לא בלה מונד (אילוסטרציה: וואלה!NEWS)