רוג'ר ווטרס מצליח מדי פעם לעצבן אותנו כשהוא משכנע מוזיקאים לבטל כאן הופעות. ובלי קשר לחרם של ה-BDS, האמנים המצליחים בעולם לא מגיעים לפה כמעט אף פעם בשיאם. ישראלים שרוצים לראות את ביונסה, טיילור סוויפט או אדל יצטרכו למצוא דיל טוב לאירופה או לחכות שהן יתבגרו קצת, יהפכו פחות רלוונטיות ואז יבואו לעשות קופה בפארק הירקון. בעולם הסטנד-אפ לעומת זאת, ישראל חווה רנסנס תרבותי. בעשור האחרון הופיעו בישראל כמה מהקומיקאים החיים הגדולים בכל הזמנים. לג'רי סיינפלד, שרה סילברמן, אדי איזרד, ג'ים ג'פריס, ג'ף דנהם ולואי סי קיי (במה שעלול להיות סיבוב ההופעות האחרון שלו) - כל אחד מהם שייך לטופ של הקומדיה העולמית - הצטרף אמש הקומיקאי האגדי כריס רוק.
בהודעות היח"צ שקדמו להופעה ציינו שזהו הביקור הראשון של כריס רוק בישראל, אלא שזה לא מדויק. בדיוק לפני עשור, כשהוא החליט לצאת לפסק זמן מהופעות, הוא הגיע לביקור בארץ הקודש לצורך קידום הסרט "מדגסקר 2" בכיכובו. רוק, שלא ידע אז כנראה שהוא ייצא לפגרה של תשע שנים, ביקר במוזיאון "יד ושם" בירושלים וכתב בספר האורחים: "לעולם לא אהיה אותו הדבר". ואכן, מופע הקאמבק שלו, איתו הוא רץ כבר שנה, מוכיח שהוא לא שיקר - כריס רוק אינו אותו סטנדאפיסט שהוא היה לפני עשור.
שיהיה ברור, לצפות באגדת קומדיה כזאת מול רבבת ישראלים בהיכל הספורט ביד אליהו זו חוויה חד פעמית אדירה. למעט דייב שאפל וג'רי סיינפלד שהופיע באותו מקום לפני פחות משבועיים - אין כרגע בעולם אגדות סטנדאפ פעילות בקליבר של רוק. טכנית, ביל קוסבי ולואי סי קיי עדיין חיים, אבל הקריירה של שניהם נמצאת כרגע במצב גסיסה מתקדם. ובכל זאת, לפעמים עצם העובדה שאתה "אגדה חיה" זה לא מספיק. החוויה של לצפות בכריס רוק בשנת 2018 דומה לאפשרות של לצפות במייקל ג'ורדן משחק כדורסל ב-2018. אתם תעמדו ותמחאו כפיים כי זה מייקל ג'ורדן, אבל אם תצפו ממנו להטביע מקו העונשין, אתם עלולים להתאכזב.
גם אם כריס רוק היה רחוק משיאו, הוא עדיין כריס פאקינג רוק - והקהל הישראלי, שנאלץ להיפרד מהטלפונים שלו למספר שעות ולנעול אותם בתוך נרתיקים אטומים, זכה לערב אדיר של הומור עוד לפני שהמופע המרכזי בכלל עלה על הבמה. זה התחיל עם מופע חימום ארוך במיוחד, שכלל שלושה סטנדאפיסטים מצוינים. מישל וולף (שמוכרת בעיקר בתור כתבת בדיילי שואו), אנתוני ג'סלניק - המאסטר של ההומור השחור והלא פוליטיקלי קורקט - וג'ף רוס האדיר, שמוכר בעיקר בתור הרוסט-מאסטר ג'נרל, שהעלה לבמה 13 מתנדבים מהקהל "על הגריל" כמו בתוכניות הרוסט המפורסמות.
כשהרצינות מאפילה על ההומור
סיבוב ההופעות הנוכחי של רוק נקרא "Total Blackout Tour". על פניו זה נשמע כמו משחק מילים כלשהו על המילה "שחור", אבל ההופעה מוכיחה שמדובר בעלטה תרתי משמע. רוק, כמו גיבורי הקומדיה שלו ביל קוסבי וריצ'רד פריור, פותח את הלב בלי מחסומים וחושף את הסיבה האמיתית שהוא חזר לבמה הגירושים שלו מאשתו אחרי 16 שנה. "איבדתי הרבה כסף בגירושים האלה. כמה כסף? בואו נגיד שאני צריך להופיע עכשיו במקומות כמו ישראל", הוא מספר לקהל בבדיחה שגורפת את הצחוקים הכי רמים של הערב.
בגיל 52 כריס רוק אינו פצצת האנרגיה שהיה כשנטש את הבמות לפני עשור. זה בסדר, זה טבעי, והרי ממילא לקומדיה אין גיל. ג'ורג' קרלין המשיך לכתוב הופעות חדשות מדי שנה אל תוך העשור השמיני לחייו בלי לאבד קמצוץ מהיכולת שלו לגרום לקהל להתגלגל מצחוק. רוק הנבון ניסה לבנות את המופע שלו על נוסחאות מובטחות - וכך למשל הוא שילב בפאנץ' ליין האחרון במופע שני קטעים שהופיעו קודם לכן בהופעה (אין על "חוק השלוש" בקומדיה) - אלא שאף אחד מהפאנצ'ים האלה לא באמת גרף צחוק מתגלגל מהקהל. המופע היה מצחיק, לפרקים אפילו מצחיק מאוד, הבעיה היא שבין פרץ צחוק אחד לשני היו יותר מדי רגעים שקטים, ובשום שלב לא נבנה מומנטום קומי מהסוג שגורם לאולם שלם להתפקע. קשה להאמין שמישהו בקהל החזיק את הבטן שלו מרוב צחוק בשלב כלשהו לאורך הערב.
כמו בלא מעט הופעות סטנדאפ טובות, החצי הראשון של ההופעה הרגיש כמו חימום לדבר האמיתי - לנושא המרכזי איתו האמן רוצה להתמודד. וזה בדיוק מה שרוק עושה בהופעה הנוכחית שלו. כשהמילים "נוחות היא הרעל" מופיעות באדום על המסך מאחוריו, ההופעה מתחילה עם בדיחות שנורות לכל הכיוונים על אלימות משטרתית ("היית חושב שמדי פעם השוטרים יירו באיזה ילד לבן, סתם כדי לגרום לעצמם להיראות יותר טוב"), הנשיא טראמפ ("הוא תמיד נראה כאילו הוא מנסה לזהות מי סביבו הפליץ") והורות במאה ה-21 ("תפסיקו להגיד לילדים שלכם שהם מיוחדים, לא יכול להיות שכולם מיוחדים", קטע שקיבל לא מעט השראה מקטע כמעט זהה של ג'ורג' קרלין המנוח).
אלא שאז הגיע החצי השני של ההופעה, הרציני והמפוכח יותר על הנושא המרכזי: הפרידה הכואבת שלו מאשתו, וכנגד כל כללי הפורמט - הרצינות הצליחה להאפיל על ההומור. רוק מספר על הגירושים שלו בגילוי לב מדהים. הוא מספר על ההתמכרות שלו לפורנו, חושף שהצליח להיגמל ומתחנן בפני הגברים בקהל להתנתק מזה מכיוון שגירושים הם דבר נוראי. זהו, אין פאנץ'. הוא גם חושף שהוא בגד באשתו עם שלוש נשים, במה שמרגיש יותר כמו וידוי אצל הכומר מאשר ניסיון להצחיק. הכנות שלו מגיעה לשיא מכמיר לב כשהוא מספר על הקרב המשפטי שנאלץ לעבור עם אשתו בשביל לקבל חזקה משותפת על הילדים. "הבנתי ששופט יכול לקבוע שאני יותר לא אראה את הילדים שלי. זה הרס אותי". הוא מתחנן בפני הקהל שלו לעבוד קשה בשביל לשמור על הזוגיות שלהם מכיוון שגירושים זה דבר רע, לדבריו. כן, זה עטוף בבדיחות ("כל מה שצריך בשביל לשמור על היחסים שלכם זה לתת כל חודש 10 מחמאות לאישה ו-4 מציצות לגבר"), אבל הטון רציני מדי, כמעט מסורס, כשהוא מספר איך אף גבר אינו באמת הבעלים של הבית בו הוא גר.
דייב שאפל העלה לאחרונה מופע בנטפליקס בה הוא אומר דברים מאוד שנויים במחלוקת נגד קמפיין הרשת MeToo#, אבל כהרגלו הוא נימק את הקטעים האלה בכך שלאו דווקא מדובר בדעות, אלא בבדיחות מצחיקות. במקביל, הוא לעולם ישאיר את החיים האישיים שלו כחידה (כך למשל, הוא נמנע מלדבר על ההתאסלמות שלו בהופעות). לעומתו, כריס רוק לא מפחד לחשוף את הכל על הבמה. צריך המון אומץ בשביל לעלות מול 10,000 איש ולהגיד "התגרשתי כי הייתי חרא של בעל", וכריס רוק הוא קומיקאי אמיץ, אולי האמיץ ביותר בכל מה שקשור לחשיפה עצמית. את זה אי אפשר לקחת ממנו.
האב הרוחני של רוק, ריצ'רד פריור המנוח, נחשב לפורץ דרך בכל הנוגע לתליית הכביסה המלוכלכת שלו ברבים, לאחר שסיפר בפירוט איך הצית את עצמו תחת השפעת קוקאין, כולל תיאור מפורט וקורע מצחוק של הטיפול הרפואי שהוא קיבל בבית החולים. פריור חצב את הדרך לקומיקאים רבים שהשתמשו בטרגדיות אישיות שלהם על הבמה, כאשר רק לפני שנה יצא הקומיקאי פטון אוסוולד, אלמן טרי, למופע מעולה בו הוא מספר על ההתמודדות שלו עם האובדן של אשתו האהובה. כריס רוק, שיכול ללמד את אוסוולד כמה שיעורים בכל הנוגע להופעה על במה, אמור להצליח להתמודד לפחות באותה מידה עם בדיחות על גירושים - אבל יכול להיות שהפצע אצלו עוד לא החלים, והחזרה שלו לבמה הייתה מוקדמת מדי. ככה זה כנראה כשאתה צריך לשלם מזונות ונטפליקס מציעה לך 40 מיליון דולר כדי לחזור מפרישה.