כשנתיים וחצי לאחר שדיוויד לטרמן פרש מהנחיית הלייט-נייט האגדי שלו, וכשנה לאחר שברק אובמה עזב את הבית הלבן, חזרו שניהם יחדיו לבמה הציבורית בסוף השבוע האחרון. זה קרה ב"את האורח הבא אין צורך להציג", תוכנית האירוח החדשה של נטפליקס בהגשת המנחה הוותיק, שרתם את היוקרה שלו ואת העוצמה של ענקית הסטרימינג כדי לגייס להשקה אטרקציה טלוויזיונית שכל אחד היה חולם עליה: ריאיון ראשון עם הנשיא היוצא.
בניגוד לתוכנית הקודמת של לטרמן ולנהוג בטוק-שואוז אמריקאים, ב"את האורח הבא אין צורך להציג" אין להקת בית או כל ליווי מוזיקלי, ובכלל אין קישוטים בימתיים למיניהם. התפאורה מזכירה סדנות אמן בסינמטקים: במה ועליה שני כיסאות, עליהם ישובות שתי אושיות, וביניהן או מסביבן אין שום דבר. כל זה נועד מן הסתם לייצר אווירה נוחה ולאפשר שיחה מעמיקה, אבל בפועל הדיאלוג בתוכנית הפתיחה היה מעניין כמו שיחה בין קקטוס לצבע מתייבש.
אז נכון, אולי היה נאיבי לצפות ליותר מכך. הרי ריאיונות טלוויזיוניים עם פוליטיקאים מתגלים לא פעם כמופעים של הנהונים וכשכושים בזנב, והנשיא בדימוס מומחה באילוף זריז של מראייניו, שמלכתחילה בדרך כלל מעריצים אותו. אך בהתחשב בשאפתנות של נטפליקס, בצורך של לטרמן להוכיח את הרלוונטיות שלו ובעיקר בעובדה שהצטברו בשנה האחרונה כל כך הרבה שאלות אפשריות לנשיא בדימוס, מותר היה לייחל כי בכל זאת נזכה פה ושם לפנינים.
למרבה האכזבה, גם זה לא קרה. חנופה היא פרקטיקה מקובלת ולעתים אפילו לגיטימית בריאיונות, ולפעמים היא אפילו יכולה להיות אמצעי ממזרי המאפשר להרדים את המרואיין ולסחוט ממנו קצת מיץ כשהוא ישן בשמירה. אך אף שהשיחה נמשכה כארבעים דקות נטו, לא יצאה ממנה אפילו רבע כותרת. בשביל לשמוע על הסכנות הטמונות באלגוריתמים של פייסבוק, ממש לא צריך את אובמה.
לטרמן לא שאל ולכן גם לא קיבל תשובות באשר לטראמפ או לפולמוסים המסעירים את האנושות בשנים האחרונות, והגיוני שגם למנהיגו היוצא של העולם החופשי יהיה מה לומר בעניינם. המנחה לקח את השיחה לכיוון יותר אישי, אפילו אינטימי, וגם זה לגיטימי, אלא שהאורח המשופשף שלו הצליח לייבשו גם בחזית זו.
מעבר לכך, בשלב מוקדם התברר כי המבטים המצועפים של לטרמן הם לא חלק מאסטרטגיה מתוחכמת כלשהי, אלא אותנטיים לחלוטין. הוא, והזקן התנ"כי שטיפח, התגלחו על הזקן של הצופים שלנו בעודם מנצלים את ההזדמנות להסתחבק עם האליל שלהם. המנחה המשופשף והמנוסה התנהג כאן כילד גרופי הפוגש לראשונה את אלילו ונהנה להתחכך בדש גלימתו באופן כה פאתטי, עד שבסופו של דבר הצפייה נהיתה מביכה. עד כמה שהורגלנו כבר בהתרפסויות של אנשי תקשורת בפני מנהיגים, מכל קצוות הקשת הפוליטית, הפעם זה כבר היה מוגזם.
בשלב מסוים של הריאיון, הלין אובמה על כך שהמבנה של התקשורת החברתית והרשתות החברתיות בימינו מכניס את כולנו לבועה. בתוכה אנו קוראים, רואים ושומעים אך ורק דעות של מי שחושבים כמונו, ולכן מקבלים פרספקטיבה שגויה של המציאות שפעם אחר פעם מתנפצת בפנינו. למרבה האירוניה, השיחה שלו עם לטרמן המחישה את הסכנה שהזהיר בה מפניה, והסתכמה בדיאלוג עקר בין שני אנשים שמסכימים על הכל, מטיפים למקהלה ואם במקרה יצליחו לשכנע מישהו, זה רק את המשוכנעים ממילא.
באופן תקדימי יחסית לנטפליקס, "את האורח הבא אין צורך להציג" לא עלתה במתכונת המאפשרת צפייה מרתונית, אלא תשודר בצורה האופיינית לטלוויזיה הליניארית הישנה והטובה כלומר, פרק חדש ואורח חדש בכל שבוע. החדשות הרעות הן גם שגם בפעם הבאה מדובר במרואיין מז'אנר הטפלון, שקשה לראות איך לטרמן מפצח אותו וגם סביר להניח שלא ינסה לעשות זאת ג'ורג קלוני, מי שהוזכר בעבר כמועמד לרשת את אובמה. בקיצור, בקצב הזה "אופירה וברקוביץ'" יכולים להמשיך לישון בשקט.
ולסיכום: הערה נוספת על הנשיא לשעבר. בשבוע שעבר הציג מועדון דוקאביב בסינמטק תלאביב הקרנת בכורה מקומית של "השנה האחרונה", סרט תיעודי מבית היוצר של HBO שכמשתמע משמו, עוקב אחר תריסר החודשים האחרונים של ממשל אובמה. המסמך המדובר הזה מוקרן אצלנו מדי שבת בערב במהלך החודש, וצריך לשבח את מנהלות דוקאביב על כך שהביאו אותו למסכים שלנו עוד לפני עלייתו בארצות הברית, אבל באמת שאין סיבה לרוץ לראותו. קודם כל, בניגוד למובטח בכרזתו, הנשיא עצמו כמעט לא מופיע בו. הכוכבים האמיתיים של הסרט הם יועצו בן רודס והשגרירה באו"ם סמנתה פאוור, וגם מהם לא מגיעים שום גילויים או אמירות מעניינות, בדיוק כמו בריאיון עם לטרמן. אנחנו כל הזמן תוהים איך יגיבו עולם התרבות ותעשיית הבידור לעידן טראמפ, אבל בינתיים נראה שגם עם מורשת אובמה הם לא ממש מצליחים להסתדר.
קטע מתוך "השנה האחרונה"
