תמיד משמח לראות תזמורת שמגובה במוזיקאים מהשורה הראשונה מבצעת מוזיקה פופולרית, ובעשור האחרון אפשר היה לשמוע את זה יותר ויותר - אם במסגרת "תזמורת המהפכה" שהקליטה אלבומים יחד עם עברי לידר, דודו טסה והדג נחש, או אנסמבל מיתר שהקליט אלבום יחד עם ערן צור. זה מצב של Win-Win: התזמורת מקרבת אליה קהל חדש, והאמנים נהנים מהיוקרה והאפשרות ליהנות מהגרסאות הכי עשירות שאפשר ללחנים שלהם. המאבק של אמני רוק בהכרה ממסדית נגמר כבר מזמן, ולכן המקרה של דודו טסה, שהעלה על במת התזמורת את השירים של בני משפחתו האחים אל-כוויתי, היה יוצא דופן מבין האירועים האלה, כי הוא העניק צדק היסטורי וכבוד תרבותי למוזיקה שזכתה ועדיין זוכה להתעלמות.
משהו דומה ביקשו לעשות אתמול (ראשון) בתזמורת ירושלים מזרח-מערב שמה החדש של הגלגול הנוכחי של התזמורת האנדלוסית, בניצוחו וניהולו האמנותי של תום כהן. הערב אורגן תחת המסגרת הקונספטואלית של כרם התימנים ושל מוזיקאים תימנים שפעלו בישראל. מכרם התימנים לא יצאו רק מוזיקאים וזמרים רבים, הדגיש כהן על הבמה, אלא שבשכונה (הגיאוגרפית והסמלית) הותכו זה לתוך זה מוזיקה תימנית או וריאציה מקומית עליה יחד עם רוקנרול אנגלי, בוזוקי יווני, לחנים ערביים, קצת אלתרמן ווילנסקי ומקצבים מכל מקום. מתוך ההיתוך הזה קמו באמצע שנות ה-70 ענקים כמו אהובה עוזרי, אביהו מדינה, וחברי להקות "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם", ויצרו את המפץ הגדול של מה שאנחנו קוראים לו היום מוזיקה מזרחית.
בהתאם אירחה התזמורת שני מוזיקאים שממשיכים את הקו הזה, גם במוצאם אבל בעיקר באופן שבו הם ממשיכים לקחת את המורשת המוזיקלית הזו ולהגדיר אותה מחדש בדרכים חדשות שי צברי, כנראה הווקאליסט הגבר הטוב בישראל היום, ושלישיית האחיות A-WA, שהפופ התימני שלהן כבר מזמן כבש את לבבות ההיפסטרים והסחים כאחד. אלה בחירות מוצלחות מלא מעט בחינות: אלה אמנים בתחילת דרכם שמרעננים את האווירה הכבדה שמיוחסת למופע מן הסוג הזה, אבל לא מאפילים על התזמורת. צברי ו-A-WA מהווים עוד קול בתוך התזמורת, קול יפה במיוחד.
הרגע הגדול של הערב הגיע למעשה בתחילתו, כאשר שי צברי עלה לשיר את "את לי לילה" של בעז שרעבי. זה היה ביצוע מושלם. צברי הוא וירטואוז, שחקן של מעמדים גדולים, והביצוע הקולי שלו היה מדויק, מרגש ומפעים, כשהתזמורת מנגנת מאחוריו עיבוד יפהפה. זה ביצוע שחייבים להקליט ולהפיץ, וחבל שיש כל כך מעט הזדמנויות לשמוע אותו. החיסרון היחיד של הקטע היה בעצם מיקומו בהתחלה, שכן קשה היה להתעלות מעליו, מה שאכן לא קרה.
אבל הערב ממש לא נגמר כאן, וביצועים טובים מאוד היו ממש לכל אורכו. זה מתחיל ונגמר באווירה השמחה על הבמה. היה כיף לראות את התזמורת לפחות כמו שהיה כיף לשמוע אותה, והיה מה לשמוע חליל ערבי מהפנט, כלי נשיפה סוחפים, כינורות שאין לתאר וחגיגה שלמה באוזניים. כהן, צברי והאחיות חיים הוסיפו לערב המהנה כשעודדו שוב ושוב את הקהל להצטרף. מי שכיכבו בסטליסט היו אהובה עוזרי וזהר ארגוב, שזכו למנה מכובדת מלהיטיהם. צברי נהנה ב"כבר עברו השנים", ו-A-WA חגגו על "איילת חן" ועל מחרוזת מהשירים התימניים של אלתרמן "גדליה רבע איש" ו-"שושנת תימן".
באופן לא מובן מאליו, השתלבו בערב גם שירים מקוריים, כמו יצירה מעניינת שכתב חבר התזמורת זיו סלמה ("סופר טייגר"). מצד אחד, צברי ו-A-WA יכלו ליהנות גם הם מהעושר שמציעים העיבודים של התזמורת, ומצד שני, עלה החשש שהכל יחוויר מול הקלאסיקות הוותיקות. "חביב גלבי" השתלב מצוין. לשי צברי זה הלך דווקא פחות טוב: הוא ביצע עם התזמורת מאש-אפ יומרני שחיבר בין "הפרח בגני" ו"המלך", שני שירים טובים לכשעצמם (בלשון המעטה), אבל אפילו שהכוונה הייתה טובה לחבר בין "המלך" של צברי למלך של המוזיקה המזרחית ארגוב - הביצוע הזה לא עבד דווקא בחלקים של הקלאסיקה של אביהו מדינה, ונראה היה שצברי לא מוצא את עצמו בתוכו.
הקונצרט הסתיים במחרוזת נפלאה ומשותפת מכמה שירים של אהובה עוזרי: "קול קורא במדבר", "עמק הפרחים" והשיא "צלצולי פעמונים" שהוקדש ליוצרת המנוחה, ואחרי הדרן נוסף, "נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני, הקהל המבוגר למדי עמד על הרגליים והריע לצוות על החגיגה. יש עוד מרחק גדול לעבור עד שמוזיקה מזרחית תקבל את הנפח וההכרה שהיא ראויה להם, בינתיים, אפשר היה ליהנות מעוד ערב של הפלת חומות ומחיצות תרבותיות, ולדעת שצברי ו-A-WA הן עתודות מצוינות לדור ההמשך של הז'אנר.