הפופ מת, יחי הפופ: ג'סטין טימברלייק בינוני, קמילה קאביו מעבירה יפה חוסר שייכות

השינוי בצורה שבה תעשיית המוזיקה פועלת בעידן הסטרימינג, הפך את עולם הפופ לבונבוניירה של פורסט גאמפ. כלומר, אתה לא יודע מה הדבר הבא שייצא. בניגוד לעבר, אז הוצאת אלבום היה פרויקט לוגיסטי שדרש היערכות מראש עם תאריכי הוצאות מסודרים, בעולם הסטרימינג שחרור של שיר או אלבום יכול להיעשות ממש באישון לילה. כך לדוגמה קיבלנו בחודש שעבר את האלבום החדש של אמינם בלי שום הכנה מראש, או לחילופין האלבומים של צ'רלי פות' וקלין באנדיט, שכבר פורסם שצפויים לצאת החודש, נדחו למועד לא ידוע בהמשך השנה.

נראה כי הדרך שבה תעשיית המוזיקה פועלת כיום היא להגיב במיידי. אם שיר שאמן מוציא עובד במצעדים, ממהרים להוציא לו אלבום. בגלל זה, כנראה, האלבום של אמינם הוקדם אחרי ששני הסינגלים הראשונים מתוכו הפתיעו לטובה. מהכיוון השני, זה גם הסיבה שאלבום הבכורה של קאמילה קאביו (Cabello) נדחה ביותר מחצי שנה. האלבום של קאביו, יוצאת להקת הבנות Fifth Harmony שהורכבה באקס פקטור, היה אמור לצאת כבר בקיץ. העניין הוא שסינגל הסולו הראשון שלה, "Crying in the Club" היה לכישלון מביך, מה שהביא את האנשים בחברת התקליטים Syco לחכות עוד קצת.

הסינגל השני שלה, "Havana", כבר לא איכזב. השיר הפך לאחד הלהיטים הגדולים של 2017 וב-Syco הבינו שזה הזמן. אלבומה "Camila" שראה אור ביום שישי האחרון, כולל רק עשרה קטעים, "Crying in the Club" הוא לא אחד מהם. במקומם יש כאן סדרה של שירי סול-פופ עם טאץ' לטיני קל, כולם רגועים, רובם ממשיכים את קו הפופ האפל שמאפיין את ככוכבות הפופ הגדולות ביותר בתקופה האחרונה. הסינגל השני מהאלבום, לדוגמה, "Never Be the Same", הוא בלדת פופ אלקטרונית על התמכרות קשה לאהבה. קאביו עושה אלגוריה לא צפויה בין מערכת היחסים שלה לבין הרואין, ניקוטין ומורפין - לא מפחדת להכניס שמות של סמים קשים לשיר פופ מתקתק, משהו שלא ממש נעשה בעבר. היא לא עושה זאת במקרה. בשירי הפופ הנעימים שמלווים את כל האלבום, היא יוצרת קונטרסט בין המלודיות הקליטות לבין מילים בוטות שמתארות את חייה של נערה לטינית, בת מהגרים, שגדלה בשכונה במיאמי. היא עושה זאת בצורה טובה. "Real Friends", לדוגמה, מתאר את תחושות הזרות שלה בצורה מעוררת הזדהות, כשהיא מתארת על קשייה להתחבר עם אנשים. בשיר "Inside Out" היא כבר מציינת את העובדה שגדלה במיאמי כסוג של חיסרון. כאילו היא ממעמד נחות מהבחור שעמו היא יוצאת.

למרות שכל שירי האלבום דנים, בעצם, במערכות היחסים של קאביו, התחושה הזאת של מהגרת שצריכה להוריד את הראש, שמרגישה לא לגמרי שייכת, עוברת בכל שירי האלבום. קאביו אפילו מוכרת את עצמה בזול. בשירים כמו "Into it" ממש שומעים את קאביו משתמשת במיניות שלה כדי למשוך אליה גבר שברור שהוא לא משהו. אפילו בלהיט "Havana" התחושה הזאת עוברת. "חצי מהלב שלי הוא בהוואנה", קאביו שרה וממשיכה באכזבה: "הוא לקח אותי למזרח אטלנטה".

עוד שינוי שעולם הסטרימינג יוצר הוא היכולת "לתקן" אלבום. כלומר, אם אלבום של אמן לא עבד מספיק טוב, תמיד אפשר לנסות להוסיף לו עוד שיר או לעשות רמיקס לאחד הקטעים בניסיון להציל אותו. כך קורה עם ברונו מארס, שאלבומו האחרון, "24K Magic" יצא עוד ב-2016' ולמרות שציפו שיהיה אחד השוסים של השנה האחרונה, האלבום לא ממש התרומם, לפחות לא מחוץ לארצות הברית. כדי לתת לו זריקת חיים אחרונה, הקטע הלפני אחרון באלבום, "Finesse" קיבל רמיקס עם הופעת אורח של אחד מהשמות החמים בעולם המוזיקה, הראפרית קארדי בי.

הרמיקס לא שונה מאוד מגרסת האלבום. מדובר בקטע ניו-ג'ק-סווינג, תת-ז'אנר של המוזיקה השחורה שהיה מאוד פופולרי בתחילת הניינטיז בזכות אמנים כמו קולור מי באד ובויז טו מאן (שעושים בימים אלו קאמבאק בדואט "If You Leave Me Now" עם צ'רלי פות'). "Finesse" נשמע לחלוטין כאילו הוא משנת 1992, ויחד הראפ של קארדי, שמדקלמת כאילו היא בסולט-נ'-פפה, אולי הוא מבשר על רטרו שיתחיל עכשיו לז'אנר. גם הקליפ של השיר כולו הומאז' לתקופה (ספציפית לתוכנית המערכונים הקלאסית "In Living Color", שבה בין היתר החל ג'ים קארי את דרכו) וגם אם הניו-ג'ק-סווינג היה קצת מעצבן בזמן אמת, חייבים להודות שברטרוספקטיבה הוא היה לא רע.

גם הבלאק אייד פיז מנסים בשיר החדש לחזור רבע מאה אחורה בסאונד. אחרי קריירת הפופ המזהירה שלהם, הפיז שבים למקורותיהם בראפ האלטרנטיבי של הניינטיז. כך, הסינגל "Street Livin'" נשמע כמו קטע של A Tribe Called Quest או גאנג סטאר מלפני 25 שנים. קטע פוליטי אפל, ההפך המוחלט מפצצות הפופ שהתרגלנו לקבל מהפיז. עולה כאן השאלה האם פרגי, שעזבה, היא הסיבה להתנתק מצלילי הפופ והאם בכלל הרכב שהוציא שירים כמו "My Hump" ו-"I Gotta Feeling", יכול לבוא פתאום להעביר מסרים פוליטיים ולהתקבל באמינות.

עוד מישהו שמחפש את עצמו הוא ג'סטין טימברלייק. לג'סטין היה מעמד מיוחד, סוג של מונופול ככוכב הפופ הגברי של העשור הראשון של המילניום. זה קרה אחרי שגיבורי הפופ הגבריים של השמונים והתשעים לא שרדו מעבר לניינטיז. מייקל ג'קסון, ג'ורג' מייקל, פרינס ואחרים, כולם, עם חלוף המילניום, הפסיקו להיות רלוונטיים במצעדים כשלא צצו להם תחליפים. בעוד גל חדש של זמרות כמו בריטני, כריסטינה וביונסה צמח, הפופ הגברי הצליח להצמיח רק יוצאי להקות בנים כמו רובי וויליאמס, רונאן קיטינג וג'סטין טימברלייק. אחרי שהקריירה של השניים הראשונים דעכה, טימברלייק נשאר, פחות או יותר, זמר הפופ הגברי המצליח היחידי בשטח. הוא ניצל טוב את מעמדו והוציא שורה של להיטי פופ, לא זולים מדי, לא יותר מדי מתוחכמים.

העניין הוא שאחרי שנים שבהן לא ראה אף אחד ממטר, פתאום יש לו מתחרים. קודם זה היה ג'סטין ביבר ועכשיו גם כל אחד מחברי וואן דיירקשן שמנסה את מזלו בקריירת הסולו האישית שלו. מעבר לזה, טימברלייק, כבר עוד מעט בן 40, מבין שהוא חייב לשדרג את עצמו לאמן קצת יותר בוגר, אם הוא רוצה לשרוד בעולם המוזיקה.

"Filthy", הסינגל הראשון שהוא מוציא מתוך האלבום שהוא צפוי להוציא בפברואר, הוא סוג של הצהרת כוונות. "ההייטרים יגידו שזה מזוייף", טימברלייק שר בפזמון ועונה להם: "כל כך אמיתי". "Filthy" הוא קטע אבסטרקטי. הליווי שלו מאוד אלקטרוני-אלטרנטיבי, ממש לא החומר לסינגל קאמבק. לקראת סופו הוא גם עובר לגיטרות מכסחות, מה שיוצר תחושה שטימברלייק מנסה ליצור ציפייה לבאות. כקדימון למה שהוא מתכנן לנו בחודש הבא מדובר במוצר מסקרן, אבל הבינוניות של "Filthy" גם יוצרת לא מעט חששות.

עוד שני סינגלים חדשים שראויים לציון הם הדואטים של ליאם פיין עם ריטה אורה ושל קנדריק לאמאר עם SZA. פיין, יוצא וואן דיירקשן, חובר לאורה לשיר "For You", מתוך הפסקול של "חמישים גוונים" החדש. כזכור, זיין מאליק, חברו של פיין לוואן דיירקשן, הוציא בשנה שעברה את הדואט "I Don't Want to Live Forever" עם טיילור סוויפט, שכיכב בפסקול של "Fifty Shades" הקודם. מזל שיש לנו את יוצאי להקת הבנים כדי שיעזרו לנו באמצעות להיטי פופ לעקוב אחרי הסרטים החדשים בסדרה השחוקה.

בינתיים, "All the Stars", הלהיט של קנדריק עם SZA, אף הוא מתוך פסקול - "הפנתר השחור" - הוא עוד צעד של הראפר אל עבר המיינסטרים. בלדת ההיפ-הופ הסוחפת שונה מאוד מחומרי העבר שלו, שהיו מאוד על הקצה. עכשיו, עם מלודיות נעימות וסינתים מלטפים, הוא לא עושה מוזיקה מאוד שונה מזאת של קמילה קאביו. לא ברור אם זה מחמאה לה או עלבון לו.