בעשור האחרון הופיעו בישראל כמה מהסטנדאפיסטים הגדולים בהיסטוריה של הקומדיה, ביניהם אפשר למנות את שרה סילברמן, לואי סי קיי ואדי איזרד. לעזאזל, רק בחודש האחרון הופיעו ביד אליהו שתי אגדות בשם ג'רי סיינפלד וכריס רוק, ללא ספק שניים שמקומם בהיסטוריה של הקומדיה מובטח. לצד השמות האלה, ג'ים גפריס שהופיע אמש ביד אליהו הוא לא יותר מטירון. אלא שלעומת שאר השמות שהוזכרו לעיל, הינוקא הקומית מאוסטרליה נחת בישראל בפעם השנייה כשהוא עדיין מנסה לבנות לעצמו שם, ולא פחות חשוב - בזמן שהוא נמצא בשיא כוחו כפרפורמר. יכול להיות שהפאנצ'ים שלו לעולם לא יהיו מושחזים כמו בבדיחות של סיינפלד, אבל הטיימינג הקומי שלו, הרעב שלו להצחיק והאנרגיה שלו להוכיח שמקומו שם בטופ עם הגדולים ביותר, הוציאו 6,000 ישראלים מהיכל הספורט בתחושה שהם ראו את אחת מהופעות הסטנדאפ הכי גדולות בתולדות המדינה. והם לא טועים.
זו תקופה לא פשוטה להיות קומיקאי. בטח קומיקאי שהוא גם גבר לבן. כמעט כל סטנדאפיסט מתחיל את המופע שלו כיום בהתייחסות לתופעת ה-MeToo# ששוטפת את העולם, חלקם אפילו מסתבכים בגלל זה. אך בעוד רוב הקומיקאים מנסים להתנצל תוך כדי המופע שלהם, להסביר שהכל זו בעצם בדיחה ומותר לצחוק על הכל, ג'פריס ממש לא מתכוון להתנצל, וטוב שכך. הבדיחות שלו יכולות להיות מיזוגניות, גזעניות, פוגעניות כלפי בעלי מוגבלויות ולשבור כל מחסום של פוליטיקלי קורקט - אבל זה בדיוק מה שהופך אותו לקומיקאי כל כך מבריק. או כמו שהוא טורח להזכיר, בבית הלבן יושב האדם החזק ביותר בעולם, אחרי שהוא התרברב שהוא "תופס לנשים בפוסי". מה זה לעומת כמה בדיחות?
קשה שלא להשתמש בקלישאה המוכרת על האמן שמתחיל הכי חזק שלו, ולאט לאט מגביר - אבל זו ההגדרה המדויקת להופעה שג'פריס נתן אתמול בתל אביב. המופע מתחיל עם תיאור ארוך של מה הדרך הטובה ביותר לתפוס נשים באיבר המין שלהם, כפי שנשיא ארה"ב טען שמותר לסלבריטאים כמוהו לעשות, ממשיך בסיפור על איך עשה שיימינג בטעות לבחור עם תסמונת דאון במהלך הופעה, ומגיע לשיא בסיפור על כיצד לא התאפק וסיפר בדיחה מינית על חשבונה של אישה שפרצה בבכי בהופעה שלו - מכיוון שהוא הזכיר לה את הטרגדיה האישית שלה על מות בנה. כל זה רק בחצי השעה הראשונה, מפה זה רק התדרדר עם סגנון האין-יור-פייס המוכר של ג'פריס, שסיפר על שנאתו לעיוורים וחירשים, הסיבה האמיתית שבגללה הוא עשה ברית מילה לבנו ("בגלל שאני רוצה שיהיה סיכוי שאישה תרצה לשים את הזין שלו בפה שלה") והסבר ארוך וקורע לגבי האקט המיני "Docking", שבשבילו צריכים שני גברים, שאחד מהם לא עבר ברית מילה, והשני "עם זין נורמלי". אגב, למען הסר ספק, האמור לעיל אינו מגיע כהמלצה לחיפוש המושג "Docking" בגוגל, ראו הוזהרתם.
ג'פריס הגיע לישראל כחלק מסיבוב ההופעות "העונש הבלתי רגיל", מופע דינמי לחלוטין שמשתנה כמעט מדי ערב. בעוד שבארה"ב בדיחות על האקלים הפוליטי באמריקה של עידן טראמפ תופסות חלק נכבד מההופעה, בישראל ג'פריס ידע להתאים את הבדיחות לקהל הישראלי ומינן בהתאם את רוב ההומור הפוליטי המקומי, שהפך למזוהה איתו בעיקר לאור תוכנית הטלוויזיה שלו. התוצאה הייתה הופעה ארוכה ובלתי מאוזנת - בקטע טוב. שבוע בדיוק אחרי ההופעה של כריס רוק באותו המקום, קשה שלא להשוות בין השניים. בעוד רוק נתן בישראל בדיוק את אותו המופע שהוא ייתן בטורנטו, ברוקלין או לונדון, ג'פריס התאים את המופע שלו בדיוק לתל אביב, כולל בדיחות על ישראלים ("המלצרים הישראלים תמיד נראים כאילו אני מפריע להם לעשות כלום"), חומוס ("למה בכל מקום שאני הולך פה מבטיחים לי שיש להם את החומוס הכי טוב בישראל?"), הסכסוך הישראלי-פלסטיני ("על מה יש לכם לריב? שניכם חותכים לעצמכם את הזין ולא אוכלים בייקון") והשפה העברית ("צריך להיות ממש מפגר בשביל להכניס את האות חי"ת לשפה"). לא מדובר באלתור נטו, כפי שהוכיח הקטע שנכתב במיוחד עבור ההופעה בישראל, בו הוא עמד על ההבדלים בין הדרך בה אומרים "יהודי" בשפת הסימנים בחוף המזרחי והמערבי בארה"ב.
אלא שלמרות שההומור הפוליטי והשוק-קומדי הפכו להיות הסמלים המסחריים שלו, הפורטה של ג'פריס בכלל נמצא ביכולתו לספר סיפורים. שיא המופע נמצא בשני סיפורים קטנים-גדולים כאלה. באחד מהם הוא מספר באריכות על הריטואלים הקבועים שיש לו עם בנו האנק בן ה-4. איך הוא מכין לו ארוחת ערב, יושב ואוכל איתו, מקלח אותו ומשכיב אותו לישון - עד שלילה אחד השגרה הזאת נקטעה. הסיפור הזה, שכולל כמה אלמנטים דוחים במיוחד אפילו בשבילו, היה קורע מצחוק כפי שהוא גם היה מקסים ונוגע ללב, כשהוא הציג את ג'פריס כאב גרוש שמנסה להבין איך זה להיות אב יחידני ("לחצי מהנשים בקהל רטוב הכוס בגלל הסיפור הזה", הוא סיכם בסוף בדרכו המעודנת).
הסיפור השני, שהיווה אולי את הטור-דה-פורס של המופע, חושף כיצד "מכר" את עצמו להופעה פרטית במסיבת יום ההולדת של המיליארדר ג'יימס פאקר. ג'פריס כנראה לא עשה את שיעורי הבית שלו לגבי האיש השני הכי עשיר באוסטרליה, כי אז הוא היה יודע שפאקר נמצא בכותרות בישראל ללא הפסקה עקב מעורבותו, לכאורה, בתיק 2000 של ראש הממשלה נתניהו. הסיפור, שמתאר כיצד הוזמן לביתם של בני הזוג מריה קארי ופאקר, ונאלץ לעשות הופעה בחצר, ללא נעליים או מיקרופון, מול אדי מרפי (האיש ממנו הוא שאב השראה לסיפורים ארוכים שכאלה מלכתחילה), אל פצ'ינו, וורן בייטי, ליאונרדו דיקפריו ו"אנשים פחות מפורסמים", גרם לכל הקהל להחזיק את הבטן מרוב צחוק.
סידור האולם המיושן, בשיטת ה-360 מעלות, כאשר הבמה נמצאת במרכז האולם והקהל מקיף אותה במעגל, היה קצת ביזארי גם מבחינת הקהל וגם מבחינת האמן ("זה מתאים יותר לזירת אגרוף"). מזל שהכריזמה של ג'פריס הצליחה לפצות על כך שלאורך חלקים רבים מההופעה כל אחד בקהל נאלץ להסתכל על הגב של הקומיקאי שעל הבמה. השיא הגיע כשג'פריס פשוט החליט לרדת מהבמה, ולטייל ברחבי האולם כדי לראות את הקהל שלו מקרוב, לגעת באנשים ("כרגע הרבצתי למישהו בראש עם מיקרופון. בארה"ב היו תובעים אותי, פה זה נחשב לבידור"), להציע לנשים הצעות מגונות ("אם הייתי אומר לך מה אני באמת חושב עלייך, היית כותבת עליי פוסט MeToo# היום בלילה"). שבירת הדיסטנס המקסימה הזאת הייתה מרשימה במיוחד מכיוון שלאורך כל הזמן בו ג'פריס הסתובב בין הישראלים, הוא לא הפסיק לרגע את המנוע, לא הוריד הילוך - וסיפר לקהל על התקופה בה הוא סבל מדיכאון קליני. וכן, אפילו זה היה מצחיק. מסתבר שאם יש משהו יותר מצחיק מסטנד-אפ טוב, זה סטנד-אפ טוב בתזוזה.
ההופעה הבאה של ג'פריס תיערך ביום שישי הקרוב בלונדון, שם יצולם ספיישל הטלוויזיה החדש שלו, שיתפרסם בסיום מסע ההופעות (בסיום כל סיבוב הופעות, ג'פריס גונז את כל הבדיחות וכותב מופע חדש לגמרי). קשה שלא להרגיש שהקהל הישראלי זכה במין "חזרה גנרלית" לספיישל, והרוויח את אחד ממופעי הסטנדאפ הכי מוצלחים שהועלו פה אי פעם.
