פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כששירים בוערים: אביב גדג' הסעיר את נפשנו והרטיט את לבנו

      עיבודים לכלי מיתר לשירים מוכרים יכולים להיות מאוד יפים ובצד זה מאוד משעממים. הופעתו אמש של אביב גדג' נמלטה מגורל דומה כי גדג' העז לחפש בפינות נסתרות שאליהן הוא בדרך כלל לא מגיע והצליח להעצים את יופי המנגינות וקסם המילים

      מזג האוויר גרם אתמול לתל אביב להיראות עצובה שלא כדרכה. הטיפות היכו בפרצופים והרוח במטריות, שהיכו בפרצופים אף הן. אוטובוסים איחרו, מכוניות השפריצו על הולכי רגל. שכונות אחדות, מן הסתם, טבעו בשלוליות. רק חום אנושי יכול היה להציל את העיר. מצאנו אותו במרכז ענב, שם הופיע אביב גדג' במופע לא שגרתי, בעיבודים אקוסטיים לשמונה נגנים, ללא גיטרה או תופים: פסנתר (גדג' עצמו), קונטרבס (יהוא ירון), נבל (רננה נאמן), שני נשפנים (יורם לכיש ושחר זיו) ורביעיית כלי מיתר (מאיה בלזיצמן בצ'לו, הדס פבריקנט ויוליה קליין בכינורות וגליה חי בוויולה). כמעט כל החבורה המופלאה הזו ניגנה באלבום האחרון של גדג', "שרף אורנים". בזכותם, במקום מופע אקוסטי מצומצם, ערום ודייקני שבורח מן הקרבה והזיעה שחולקים המונים בהופעת רוק; במקום שירים שקטים, עדינים ונשברים; במקום שקט מהוסס – שירים התחילו לבעור ולחמם, צלילים הורגשו פי כמה, שלא לדבר על רגשות.

      עיבודים לכלי מיתר לשירים מוכרים יכולים להיות מאוד יפים ובצד זה מאוד משעממים. כמו מערכה שלישית שנכתבת מעצמה כבר בתמונה הראשונה, במופעים כאלה בדרך כלל מסתתרות מעט מאוד הפתעות. הערב הזה נמלט מגורל דומה כי גדג' העז לחפש בפינות שאליהן הוא בדרך כלל לא מגיע. הסט-ליסט הורכב מרשימת שירים יוצאי דופן, שנדירים בהופעות שלו, כמו "הסוד" או "כמו נפש", או אפילו "אזהרות לנפש 1995" מהאלבום הראשון של אלג'יר. זה שיר קטן של ארבע מילים: "חורף, מלחמות, מבצעי הנחה" – והוא כבר בן מעל לעשרים שנה אבל בארץ בלי זיכרון הן רלוונטיות תמיד. בהתאם להופעות מהסוג הזה, העיבודים העשירים העצימו את היופי של המנגינות שגדג' כותב לשירים, אבל כאן קרה גם קסם מסוג אחר: פתאום המילים קיבלו הזדמנות להישמע בחלל בקול ובקצב משלהן, מבלי שגיטרה תנסר אותן.

      אביב גדג' (יח"צ , משה צ'יטיאת)
      אביב גדג' (צילום: משה צ'יטיאת)

      הנה עוד דוגמה: הסערה בחוץ אמנם לא נשמעת בפנים, אבל יש לה תחליפים אלקטרוניים. כשצלילי הגשם המוקלטים ממחשב מלווים את גדג', והוא שר "אני כל כך קרוב עכשיו, אני כמעט אמיתי", אני נזכר במילים שכתב לאונרד כהן לאהובתו משכבר מריאן כשהייתה על ערש דווי: "דעי שאני כל כך קרוב מאחורייך, שאם תושיטי ידך, אני חושב שתוכלי לגעת בשלי", ורגע לפני שתחושת בדידות הצמיתה אותי לכיסא, הגיעה עוד שורה אחת, והפעם הצטרפו אליה בקולות גם ירון, בלזיצמן ונאמן, ולעזאזל, גם כל מי שישב באולם: "האוויר מתוק, והשמיים פתוחים, ואני לא לבדי". השורות האלה, ואת זה כתבתי גם בביקורת על האלבום האחרון שלו, הגדירו מחדש את הקריירה של גדג', אמן שהתחיל עם "תפילה ליחיד" וסיים כקול של דור. האם הנער שכתב שירי אהבה אובדניים ידע שיום אחד יגיע להופעות מעונבות בעיבודים של כלי מיתר? יש פה לפחות רמז לסוף טוב.

      והייתה גם הצצה לאחורי הקלעים, כלומר: לשירים ולקולות שעיצבו את הנער הזה, במה שהפך את הערב למסע מרתק עוד הרבה יותר. כמות מכובדת של חמש גרסאות כיסוי נוגנה כאן. גדג' עברת את "Ces Gens Là" של ז'אק ברל, באופן שפתאום מזכיר כל מיני שירים מוקדמים שלו, וחידש גם את "שמעתי שאת נמצאת" מרישומי הפחם של מאיר אריאל – עוד השפעה שכבר הכרנו מן הגרסה האייקונית ההיא ל"מודה אני". הוא סיפר שאת האלבום הזה קיבל מאחיו הגדול, המוזיקאי שלום גד, שהצטרף בעצמו לשני שירים אישיים: "הלב" של גד מתוך "קוץ ברוח" ו-"הביאו את הנגרים" של אלג'יר. גם זה היה רגע יפה: גד וגדג' יצאו לכיוונים כה שונים ביצירה שלהם, וכל אחד מהם בדרכו השפיע ומשפיע על ענפים אחרים. לרגע קצר הדרכים שלהם הצטלבו בפרגון הדדי. הקאבר המפתיע של הערב היה משהו אחר לגמרי והגיע מהשפעה גדולה אחרת,: "ריבונו של עולם (אנא הגבר עוצמת אותותיך)" של ברי סחרוף, אחת הפנינים של "האחר", לפסנתר, קונטרבס, מחשב ושופר (!). "אני מלא אמונה שלא יגיע ולא יחזור פצע שחור", ושוב הקקופוניה הזאת של המוות והתפילות והרעש, והעוצמה רק מוגברת ומוגברת.

      אביב גדג' (יח"צ , אריאל עפרון)
      אביב גדג' (צילום: אריאל עפרון)

      התיאום של הלהקה והעיבודים היו וירטואוזיים – כמה שלא אכתוב שהאופן שבו מאיה בלזיצמן מנגנת על הצ'לו שלה הוא בלתי נתפס, הרי שזה לא יספיק לעולם – ונדמה לי שאחת הסיבות שזה עבד כל כך טוב, זה שהקיפאון הממושמע שמאפיין לפעמים קונצרטים פשוט לא היה כאן. השירים הסעירו את התזמורת שהסעירה אותם בחזרה. זאת הייתה עוד דרך לצאת מהאיזון, מהלחץ, מהדיוק והמשטור של הופעות כאלה. בשני רגעים היה נדמה שחוסר האיזון הזה הגיע גם אל גדג'. בפעם הראשונה, אחרי שכיסה את "לה לה לה" של חברו המנוח גבריאל בלחסן, הוא התחיל לשיר את "כאבי גדילה", אחד השירים היפים מאלבומו האחרון, שנדמה שגם הוא מוקדש לפרידה מן המוזיקאי הגדול ההוא ("איך לב נדיב יכול להיסגר?"). גדג' נחנק שם לכמה רגעים, והתקשה לשיר את השורות האלה. זה קרה לו שוב באחד השירים האחרונים והקשים של הערב, שנדיר מאוד לשמוע בהופעות שלו: "השחר החדש" ("אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו, אין לי שום דבר למות למענו או לחיות בשבילו"). גדג' מאוד התקשה לשיר את השיר הזה, ועצר את עצמו כמה פעמים.

      אולי ההצגה חייבת להימשך, אבל באיזשהו מקום, דווקא הערכתי אותו על כך. לאורך כל הקריירה של גדג', השירים שלו עמדו במתח הכי גבוה, נגעו בעצבים הכי רגישים והיו מלאי סיכון. לא הייתי מאמין לו אילו היה מבצע באופן אוטומטי את השירים האלה, חלקם מתארים טראומות קשות, מאות פעמים בלי להיפגע קצת, בלי להרגיש. אם זה לא היה אמיתי, זה לא היה אביב גדג'. מעט אחר כך הגיע השיר האחרון של הערב, "כל החומות הגבוהות", שדורש בפזמון שלו "תן לי מחסה מהקור" – מה שקיבל יותר ממשמעות סמלית בראשם של כל צופה וצופה באולם באותו ערב. לכמעט שעתיים בערב יום חמישי, לא היה מחסה יותר טוב להיות בו מאשר מרכז עינב.

      אביב גדג' (יח"צ , אריאל עפרון)
      אביב גדג' (צילום: אריאל עפרון)