"כשנמות כשהידים נגיע לגן עדן/
אל תאמרו שאנחנו קטנים/
מדרך החיים הזאת הפכנו לגדולים/
בלי פלסטין, איזו משמעות יש לילדות?/
ילדים, קיימתם מצווה וסונה/
אין אלוהים מלבד אללה/
והשהיד אהוב אללה/
לימדתם אותנו את המשמעות של הגבריות".
בעולם של טוב ורע, שחור ולבן, אי אפשר באמת לשכב על הגדר. צריך לבחור צד. השיר הנ"ל, שבוקע מתוך גרונה של ילדה קטנה ותמימה, הוא הרוע בהתגלמותו. הילדה, שעוד צעירה מדי מכדי להבין שהגורל וההיסטוריה בחרו בשבילה להיוולד בצד הלא נכון של הגדר, כבר אבודה. זו לא אשמתה, היא עוד צעירה מדי מכדי לשאת עוון שכזה. מישהו אנס את נפשה לצד של הרעים, עוד לפני שהיא הספיקה לפתח תודעה מוסרית משל עצמה. מישהו החליט בשבילה שאין משמעות לילדות שלה, מישהו החליט שאסור להגיד עליה שהיא קטנה, מישהו החליט בשבילה שהמסע שלה אל גן העדן יעבור דרך נהרות של דם.
אפשר ליזום תוכניות שלום בעד שתי מדינות לשני עמים, אפשר לכתוב אלפי מאמרים נגד הכיבוש המשחית, אפשר לנסח דו"חות ולשלוח משקיפים חיצוניים, אבל בסופו של דבר, כל דור שגדל על חינוך שכזה, מרחיק את האפשרות לקץ האלימות. לשנוא, אגב, מלמדים כבר מזמן בשני הצדדים.
זה לא סוד שהבלוג הזה נכתב על ידי מעריץ של שירין, ולכן זו לא תהיה הפתעה שלמרות הניסיון להאכיל את הצופה בכפית ("תראו, אפילו הילדים הפלסטינים רוצים להיות מחבלים!"), הסצנה הזאת התקבלה במחיאות כפיים בדירת המסתור של כותב הבלוג, כ-60 ק"מ בקו אווירי ממחנה הפליטים בלאטה. הסצנה בה הילדה הקטנה שרה לשירין את שיר השהידים על מפתן ביתה של האחרונה הייתה מופת של בימוי. הניגוד בין פרצופה המחייך של הילדה למילים הקשות שבוקעות מפיה העולץ, כמו גם העוצמה שבשתיקה על פניה של לטיסיה איידו - השחקנית הצרפתייה המעולה שמגלמת את שירין - הצליחו להעביר לצופים ברחבי העולם מסר אחד ברור: "זאת המציאות פה, נראה אתכם פותרים את הסכסוך הזה".
מי שקיווה שבעונתה השנייה של "פאודה" הסדרה תצמח לסוג של "הסמויה" על המזרח התיכון, חטף כאפה לפרצוף, וטוב שכך. "פאודה" היא לפני הכל ולמרות הכל - סדרת אקשן. היא לא בנויה לחקור בשביל הצופים את המקור לשנאה בין הצדדים, היא לא תנסה להציג את התמונה המלאה על בעיית הפליטים הפלסטינים מ-1948, אין לה אף דמות של חוקר שרוצה "לעקוב אחרי הכסף" כדי להבין שמאחורי הסכסוך המקומי הזה יש הרבה מאוד אינטרסים של מעצמות על. "פאודה" מציגה מצב קיים ומציאותי. היא לא מנסה לפתור אותו והיא לא מנסה לרדת לשורש שלו - במקום זה, היא נותנת לנו את הזווית החיובית היחידה של כל הסכסוך המחורבן הזה: משעמם אף פעם לא יהיה פה. בקיצור, אקשן.
להבדיל מהעונה הראשונה, העונה השנייה (לפחות לפי ארבעת הפרקים הראשונים שלה) מתקבעת סביב העלילה המרכזית, בלי לתת לכל מיני סיפורי משנה להפריע לה עם רעשי רקע. זה מצוין, בעיקר כי העלילה המרכזית פשוטה בסך הכל: אל-מקדסי רוצה לעשות פיגוע גדול בישראל כדי לנקום את חיסולו של אביו על ידי דורון, שרוצה בעצמו להרוג את אל-מקדסי בגלל שהוא הרג את חברו. על כך צריך להוסיף את עלילת המשנה לפיה אל-מקדסי מסוכסך עם וואליד, שהרג את אבו-אחמד שהרג חבר אחר של דורון, ששכב עם אשתו של וואליד. על העלילה הזאת צריך להוסיף את הטלנובלה הלבנטינית לפיה דורון עדיין מאוהב בגברת הראשונה של הזרוע הצבאית של חמאס, ולכן הוא עושה דברים שגורמים לו להסתכסך עם המפקד החדש שלו, ואיכשהו למרות כל הפעמים שהוא הפר פקודות ישירות או סתם הפגין חוסר שיקול דעת (כמו לתקוף טכנאי מזגנים מסכן), הוא מוצא את עצמו שוב בלב המבצע הסודי במקום להיות בבית רועה זיתים, מייצר שמן כבשים או כל קלישאה אחרת של לוחם משועמם לאחר הפרישה.
אחרי הפרק השלישי שהיה אחד החלשים והאיטיים של הסדרה, הפרק הרביעי נפתח בקטע אקשן לפנתיאון, שמרוב שהקצב שלו מופלא לא שמים לב לכל הפאקים באמינות שבו. ארבעת המחבלים משתמשים בתחפושת הכי מתוחכמת שחיילי צה"ל נתקלו בה אי פעם - כיפה על הראש - והופכים לבלתי נראים. העובדה שארבעת "המתייהדים" נראים בדיוק כפי שהייתם מצפים שארבעה מחבלים ייראו כשהם מתחפשים לישראלים בורחת מעיניי החיילים במחסום כמובן, אפילו שנידאל והחברים אפילו לא חשבו על להתגלח לפני שהם יצאו לכיוון ישראל. זה כמובן כלום לעומת המבטא הכל כך בולט של אל-מקדסי כשהוא אומר: "מה קורה, צדיק?", לחייל במחסום, ועדיין, אף נורה אדומה לא נדלקה אצל החיילים העייפים.
אלא שאת כבודם של חיילי צה"ל הציל לוחם 669, שבמקרה היה בטרמפיאדה סמוכה על כביש חוצה שומרון. המיקום, קצת אחרי המחסום, מעיד שהלוחם הצעיר כנראה עשה את הדרך ההפוכה מבסיס תל נוף אל ביתו שנמצא כנראה בהתנחלות מעבר לקו הירוק. אלה הם דברים קטנים שבונים פאזל יפהפה שהצופה הבינלאומי בכלל לא ישים לב אליהם, אצלו זה יישאר רק טובים נגד רעים. הסמל הצעיר, יפה הבלורית והטוהר, שם לב שמשהו לא לגמרי בסדר עם ארבעת אדריכלי הנוף מהשטחים, פתח נגדם בסוג של נוהל מעצר חשוד גמלוני למדי, ולשם שינוי אמין למדי (כל הקורסים וההכשרות שבעולם לא יכולים להפוך ילד בן 20 למכונת לחימה כמו שאנחנו רגילים לראות בסרטי רמבו). זה נגמר בשני הרוגים, אחד לשני הצדדים. בצד אחד משפחה הרוסה ועוד שקופית ללופ של יום הזיכרון בערוץ 33, בצד השני סוכת אבלים והילולת שהידים. זה נגמר בהימלטות מהירה של שלושת המחבלים ששרדו אל תוך שטח ישראל. בום, איזו פתיחה וכל זה לפני שיר הפתיחה! באסה שאלה היו גם רגעי האקשן האחרונים בפרק.
ארבעה פרקים לתוך העונה הרביעית, אפשר להחמיא ליוצרי פאודה על דבר אחד מרכזי - למרות שהסדרה משודרת ברחבי העולם וצריכה לספק דרמה, אקשן ומתח למיליונים פוטנציאליים שאינם נמנים עם מנויי yes, הסדרה לא עושה הנחות לצופים, בטח שלא לצופים הבינלאומיים. בעוד הצופה הישראלי הממוצע יכול לעשות בעצמו את ההפרדה בין חמאס לפת"ח, בין מנגנוני הביטחון המסכל לבין הזרוע הצבאית, בין אוניברסיטת בר אילן לאוניברסיטת ביר זית - לאיזה ג'ונתן ממילווקי או דורותי מקנטקי שצופים בתוכנית בנטפליקס מדובר בכאוס מוחלט. יעני, פאודה.
כך גם סצנת הסיום, בה אנחנו מגלים שאחרי שוואליד ואבו סמארה הפנו את עורפם לאל-מקדסי, זה האחרון פונה למפעיל אחר כדי להוציא לפועל את הפיגוע הגדול שלו. הוא מבקש עזרה מ"ההנהגה", אך אנחנו לא יודעים במי מדובר. זה יכול להיות הג'יהאד האסלאמי או חיזבאללה, אך הסודיות בה מתנהל נידאל לאורך הסצנה מפחיתה את הסיכויים שמדובר בבני ברית של חמאס. אולי מדובר באל-קאעידה, דאע"ש או אפילו אחד מהצדדים במלחמת האזרחים בסוריה, שם הוא "בילה" לפני חיסול אביו. ומצד שני, למה שמישהו שיש לו גב כלכלי מאחד הארגונים שממומנים על ידי איראן יצטרך להתחנן לכסף מבעל מפעל פלסטיני? נראה שהסוד של אל-מקדסי הולך להיות גדול יותר מכל פיגוע, ואם למדנו משהו מכל קונספירציה טלוויזיונית אי פעם - לא מן הנמנע שה-CIA האמריקני או המוסד הישראלי עצמו קשור למהלך. כך או כך, בניית המתח נעשתה בצורה מדויקת, ולשם שינוי אחרי שני פרקים חלשים יותר, פאודה החזירה לעצמה את עמדת היתרון הכי גדולה שלה: המתח העדין שמחזיק את הצופים בדריכות מקסימלית עד לפרק הבא.
פאודה משודרת בערוץ yes EDGE בימי ראשון ב-22:00.
גילוי נאות: פרשן וואלה! NEWS אבי יששכרוף הוא אחד מיוצרי הסדרה. עורך וואלה! NEWS אבירם אלעד משמש כיועץ לסדרה.