רוב ההתייחסויות ל"חוטים נסתרים" מדברות עליו כסרט הראשון של הבמאי האמריקאי המהולל פול תומאס אנדרסון המתרחש מחוץ לארצות הברית - אנגליה של שנות החמישים, ליתר דיוק. אך הגדרה מדויקת יותר תהיה שהדרמה הזו מתרחשת במרחב אוניברסלי ונצחי שבו אין משמעות לזמן ולמיקום הגיאוגרפי: הגבול הדק שבין אהבה ומזוכיזם.
במהלך הצפייה בסרט, שעלה כאן בסוף השבוע, אי אפשר שלא להיזכר בשלט שנתלה כאן לפני כמה שנים מחוץ לאחד מאולמות הקולנוע בהם הוקרן "אהבה" של מיכאל הנקה. "זה לא סרט על אהבה במובן הרומנטי הרגיל" הזהירו שם, כדי להדגיש כי אין מדובר בקומדיה עם ג'ניפר אניסטון אלא בדרמת איכות אירופאית. על המשקל הזה אפשר להדגיש שגם "חוטים נסתרים" לא עוסק ברומנטיקה במובן "הרגיל" שאנו רגילים לו מן הקולנוע ההוליוודי, אלא באופן שיש בו משהו קיצוני וחולני. גיבוריו מזכירים לנו כמה דברים: לאהוב זה לפעמים לאכול איזה חרא שלא מגישים לך, במובן המטאפורי והמוחשי; אדם מאוהב הוא לעתים היצור הכי חסר ישע בעולם; ולמרות כל זה, ככל שמישהו מאוהב יותר, כך הוא גם צומח.
כדי להראות זאת, מתאחד הבמאי מחדש עם דניאל דיי לואיס, שכיכב לפני עשר שנים בסרטו הגדול ביותר של הקולנוען, "זה ייגמר בדם". הכוכב עתיר הזכיות באוסקרים הכריז כי זה יהיה תפקיד הפרישה שלו, אבל לא נראה כאן עייף או לאה במיוחד. הוא מגלם מעצב השולט ביד רמה בעולם האופנה באותה אנגליה של שנות החמישים, וכמו כל האמנים הגדולים בסרטים, כמובן שמתברר שיש לו אופי אקסצנטרי ופרפקציוניסטי. העזו להשתעל לידו בזמן עבודתו, והיו בטוחים שהגאון העדין ישפוך עליכם את חמתו.
שתי נשים מלוות את הגיבור באופן קבוע, ואחת רק כרוח רפאים - אמו המנוחה, שהוא נושא עמו תמידית קצוות שיער שלה, ונזכר ומהרהר בה ללא הפסקה. השנייה, חיה ובועטת במקרה זה, היא גם כן קרובת משפחה - אחותו (לזלי מנוויל) שמנהלת עמו את העסק המצליח. הנשים האחרות בחייו נכנסות ויוצאות מהם כמחטים משומשים. המעצב משתמש בהן כמקורות השראה, ממצה אותן וממשיך הלאה. כל זאת, עד מפגש עם מלצרית בשם אלמה, אותה מגלמת שחקנית לוכסמבורגית (כן כן) אלמונית בשם ויקי קריפס, שהיא ללא ספק מן התגליות המהממות של השנה.
כבר באחד המפגשים הראשונים עמה, מזהירה אותה עלמת חמודות את מעצב העל שכה רגיל להיות בשליטה - "אם תעשה איתי תחרות מבטים, אתה תפסיד". ואכן, יתברר לנו עם הזמן כי מאזן האימה ביניהם הרבה פחות ברור מכפי שהגיבור הרגיל את עצמו ומכפי שאולי היינו מצופים, והדומיננטיות הגברית במאבקי השליטה הללו הרבה פחות מובהקת מאשר בכל הדרמות הבריטיות הגותיות משנות הארבעים והחמישים שהבמאי מתכתב איתן. אלמה פה כדי להישאר, והיא לא הולכת להפסיד בשום תחרות.
רוב משחקי הכוחות בין השניים מתנהלים סביב שולחן האוכל. הסרט נע בין ארוחת בוקר במהלכה שניהם נפגשים, לארוחת ערב המתגלה כרגע השיא הדרמטי. כך מתברר ש"חוטים נסתרים" הוא לא רק היצירה הכי רומנטית של פול תומאס אנדרסון, אלא גם הכי קולינרית, ועתירת רגעים קולנועיים הממצים את כל החושניות והסקסיות שיכולה להיות בחמאה ובשמן. מי צריך את "50 גוונים של שחרור" עם כל השוטים והביריות שבו, כשאפשר להוציא כל כך הרבה מתקריבים על אומלט? בכך, הדרמה הזו גם מצטרפת ל"ליידי מקבת" ול"הפיתוי", שני סרטים קודמים מן השנה האחרונה, שבאורח פלא הציגו גם הם סצינות בהן נשים הופכות את הקערה על פיה, תרתי משמע, בעודן מבשלות פטריות.
סצינות הכנת האוכל ממחישות גם איך תומאס אנדרסון הגיע למעמדו כחביב התקשורת, הממסד ועכברי הקולנוע, שלא לומר הטפלון שלהם. יש לו את היכולת לדחוס לתוך דימוי אחד, שאין בו מילים, את כל המהות של הסרט, ויש לו גם את הכישורים לצלם אותם בתשוקה, מיומנות וקפידה של שף של מטבח עילית.
כיאה לסגידה העולמית כלפי הבמאי, סרטו החדש הוכתר כאירוע הקולנועי של התקופה האחרונה, וכיכב החודש על השערים של שני כתבי העת החשובים בתחום - פילם קומנט האמריקאי וסייט אן סאונד הבריטי. נוסף לכך, קטף שלל מועמדויות לאוסקרים: בין השאר, בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבמאי, השחקן הראשי ושחקנית המשנה (דיי לואיס ומנוויל) והמוזיקה המקורית (ג'וני גרינווד, איש רדיוהד ושותפו הקבוע של הקולנוען).
כבר מן הדקות הראשונות שלו, ניכר עד כמה "חוטים נסתרים" נבדל משאר הסרטים המועמדים בצדו, שכל אחד ואחד מהם הרבה יותר מסחרי וקומוניקטיבי ממנו. הקצב כאן כל כך איטי, שלבטח אפשר היה להכניס במחצית ממנו את כל הדיאלוגים של "העיתון" ועוד להישאר עם עודף. זהו ללא ספק הסרט האמנותי, המסוגנן והמאתגר ביותר של עונת האוסקרים הנוכחית: מלא סטייל, מלא סבלנות, מלא פרוורטיות ומלא הומור שחור ושנון. באופן אישי מצאתי אותו גם מלא חשיבות עצמית, מנייריסטי פה ושם ומייגע לפרקים. בקרב שבוודאי הולך להתפתח כאן בין המבקרים שמזמרים שירי הלל והצופים שנוטשים את ההקרנה באמצע, יהיה לי קשה לבחור צד.
אך גם אם אינו בהכרח יצירת מופת מושלמת, "חוטים נסתרים" ודאי אינו טריוויאלי או נשכח. כמו הגיבורים, המתמסרים למזוכיזם שבאהבה, כך גם הוא שוקע בך. אולי דניאל דיי לואיס יעמוד בהצהרת הפרישה שלו ואולי לא, אבל גם אם בכל זאת ישתתף בפרויקטים נוספים, סרט רומנטי כזה הוא כבר לא יעשה לעולם.
