פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      30 שנה ל"אפר ואבק": אין כמו יהודה פוליקר להזכיר מהן שואה ותקומה

      בימים בהם כולם מדברים על השואה, אבל שוכחים את משמעותה - אין כמו יהודה פוליקר כדי לכרוך יחד את סיפורו של ומדינה במופע אחד. הצופים במופע לציון 30 השנה לאלבום המופתי זכו לדמוע וגם לרקוד, לזכור וגם להעריך, להתנחם יחד וגם להיזכר יחד במשמעות של חמלה יהודית

      30 שנה ל"אפר ואבק": אין כמו יהודה פוליקר להזכיר מהן שואה ותקומה
      צילום: אבי כהן

      אם היה נדמה לכם ששמעתם השבוע הרבה על השואה, זה רק מפני שאתם כבר שכחתם. כולם מדברים על השואה, כלומר לא על השואה אלא על מי אשם ולמה אסור להשוות ואת מי חובה להשוות והאם צריך לנסוע למסעות, ומה הם עושים לנוער ואיך שהנוער מתנהג שם והאם המופתי וכו'. למעשה, השואה קיימת בישראל כעלבון פוליטי, כצידוק מדיני וככלי לניגוח בלבד.

      יש המלרלרים על זילות השואה, כפי שנתניהו עשה אתמול כשתקף את "ארץ נהדרת" על כך שהיא עושה צחוק מניצולי שואה, אבל ספק אם הם עשו יותר צחוק מניצולי שואה מאשר נתניהו שהרוויח על חשבונם עם עוד דמגוגיה תורנית. על ניצולי השואה הרי נהוג לדבר רק ביום השואה ולשאיר אותם מתחת לקו העוני בימי חול. השואה אינה קיימת בשיח אפילו כאשר ציונה רלוונטי במובהק, כאשר ישראל עורכת עסקאות נשק עם הגרועים שבמשטרים או כאשר היא מעוניינת בשיפור היחסים עם טורקיה ושוכחת זמנית מרצח העם הארמני, או כאשר היא מגרשת מבקשי מקלט ופליטי חרב לאחר כניעה מבישה למיעוט קולני, גזעני וקיצוני. למעשה השיחה היחידה המתקיימת על השואה מבוצעת על ידי אלה המתלוננים שאינם יכולים לשמוע עליה כבר. גם בכך איננו שונים מהפולנים והחוק המפוקפק שהם דנים עליו בבניין הסיים.

      כמעט איש אינו מדבר על העובדה הפשוטה, המחרידה בפשטותה, שמיליוני בני אדם נכלאו, עונו ונרצחו כשכל פשעם היה חייהם. כמעט איש אינו שואל את עצמו כיצד אנשים מהוגנים נהפכים שותפים לשלטון רצחני ופשיסטי; כיצד הם נותנים ידם - במישרין או בעקיפין - לרצח עם? כמעט איש אינו שואל את עצמו לגבי המשמעויות העמוקות של להיות קורבן לפשע כל כך נורא, וקל וחומר לא שואל את עצמו האם יכול היה להיות עומד מן הצד או גרוע מכך. הדיונים האלה נותרו נחלתם של כנסים מנומנמים באקדמיה וכמה שיעורי חברה מטושטשים. הטענה שלי היא הפוכה מן המתלוננים על ריבוי הזיכרון: במדינה שבה דוד אלהרר שולח את עמוס עוז למשרפות של טרבלינקה וזה עובר בשקט, זה לא בגלל שדיברנו יותר מדי על השואה. זה כנראה כי הספקנו לשכוח מה זה טרבלינקה.

      יהודה פוליקר במופע לציון 30 שנה ל"אפר ואבק" (מערכת וואלה! NEWS , שלומי פינטו)
      עדיין מהיצירות הבודדות שניסו להתמודד עם הטראומה הבלתי נתפסת (צילום: שלומי פינטו)

      מצבה של התרבות הישראלית אינו טוב יותר. 30 שנה אחרי שיצא "אפר ואבק", הוא עדיין אחת היצירות המוזיקליות המקוריות היחידות שניסו להתמודד עם טרבלינקה, עם סימן השאלה המתעקל הזה וההיעדר העצום שקיים במקום תשובות. עם העובדה שעבור קורבנות הפשע הזה ששרדו, השואה מעולם לא הסתיימה. כמו שאומר השיר: "שנים, וכלום עוד לא נמחק". הטראומה, הסיוטים, המשפחה שחיה רק בזיכרונות כמו "פרחים ברוח". 30 שנה אחרי הוא עדיין יצירת מופת מטלטלת, מקבץ שירים מושלם ויוצא מן הכלל.

      אמש (חמישי) חגגו לאלבום 30 בהיכל התרבות בתל אביב. אפשר היה לצפות למופע רוק עם מיטב הביצועים כמיטב המסורת. אחרי הכל יש לפוליקר את כל הסיבות לחגוג יום הולדת לאחד האלבומים המוערכים שיצאו בישראל אי פעם, והגדול ביותר על פי הדירוג של ידיעות אחרונות. אלא שאי אפשר לחגוג באמת עם השירים האלה ועם מה שהם מכילים בתוכם. הרבה יותר טבעי לבכות איתם. זה היה ברור כשוידאו ארט של רכבת - סמל פשוט ופשטני, אך כה אפקטיבי ומיידי - הכניס את הצופים אל תחילת ההופעה, אל שיר הנושא, אל השורות שכל ישראלי מכיר בעל פה: "קחי מעיל, יהיה לך קר".

      יהודה פוליקר במופע לציון 30 שנה ל"אפר ואבק" (מערכת וואלה! NEWS , שלומי פינטו)
      בוקס בבטן שלא מרפה לכל אורך החלק הראשון של ההופעה (צילום: שלומי פינטו)

      נהוג לדבר על "אפר ואבק" סביב מושג העל "הדור השני", הרומז לעיסוק בטראומות שחלחלו לילדיהם של ניצולים, אבל נדמה לי ש"אפר ואבק" עוסק פחות בפצעים של פוליקר ויעקב גלעד והרבה יותר מנסה להבין את אלו של ההורים שלהם. "פרחים ברוח", "אפר ואבק", "שיר אחרי הגשם", "חלון לים התיכון" - כולם מנסים לחבק את הדור הראשון. לכן, פוליקר ויתר על זכות הדיבור וכמעט לא אמר מילה לאורך ההופעה, והעניק את קול המספר לאביו ולהלינה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, כפי שתועדו בסרט "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן דור-ניב. בין שירים ובמהלכם עבר הפוקוס מהזמר לקטע וידאו מצמרר של אחד מהם מעיד על הזוועות של צעדות המוות, המחנות, הגטאות. העדויות קצרות, כמה משפטים, כמה שניות, אבל זה בוקס בבטן שאינו מרפה, וחוזר לכל אורך הערב ומתעקש להזכיר שלא באנו הערב לשיר בציבור, אלא לחשוב על זוועות אמיתיות, לשים את עצמנו בנעלי בנו של הספר שחוזר לכפר ועל האיכרים המנופפים לו ליד חנות היין כאילו כלום לא קרה, בזמן שהשתנה הכל.

      הגדולה של אלבום כזה היא שהוא מעורר עוד מחשבות רבות. להקשיב ל"אפר ואבק", גם היום, זה להבין שאין לנו דרך לברוח מהעבר שלנו, ושלעולם לא נוכל לשנות אותו, ולכן אין לנו ברירה אלא להתמודד איתו. זה לקבל את העובדה שבהיסטוריה יש הרבה סוגים של אנשים שהפסידו, ולפעמים הם אלה שנשארו בחיים. זה להרגיש צורך באינטימיות עם שדרנית רדיו מן הצד השני של המתרס, ולחוש אובדן כשאין כלום על הסקאלה. זה לאפשר סיפור על טרגדיה משותפת, לא היררכית ולא פטרונית, של אנשים מסלוניקי ומוורשה שעולמם חרב, ובזה רב הדומה ביניהם על כל שוני - גיאוגרפי, תרבותי, לשוני - שבעולם. זה לדעת שכל דרך לתאר את הבלתי יתואר, את הטרגדיה הזאת, נדון מראש לכישלון, ולנסות שוב בכל זאת.

      יהודה פוליקר במופע לציון 30 שנה ל"אפר ואבק" (מערכת וואלה! NEWS , שלומי פינטו)
      גם אם הניסיון נדון לכישלון מראש, בכל פעם מחדש מנסים להבין את גודל האובדן (צילום: שלומי פינטו)

      פוליקר לא זקוק למילים משל עצמו בשביל להעביר אל הקהל את דעתו על הנושאים האלה. הוא ממלא את ההופעה בשירים אחרים מהקריירה המפוארת שלו, בעיקר מהרפרטואר היווני שגם הוא מהדהד את הבית שאי אפשר לשוב אליו. "חכי לי סלוניקי", "עיניים שלי", "זינגואלה" ואחרים. לאט לאט האווירה מתחממת ואחרי "רדיו רמאללה" כבר יש להיטים של בנזין ואנשים שקמים לרקוד.

      מצד אחד, לאור החלק הראשון של הערב, היה בחגיגה הזאת גם משהו צורם. לא התחשק לי לקום ולרקוד, לא התחשק לי להביט באנשים רוקדים, ובטח שלא התחשק לי לשמוע את "חופשי זה לגמרי לבד". הייתי מעדיף, אם כבר, שירים שבכל זאת מתקשרים יותר עם נושא ההופעה וחסרו כאן, כמו "קצר פה כל כך האביב", למשל. אבל מצד שני, הרציונל ברור: זה לא רק שאי אפשר לדפוק בפטיש לאנשים בראש במשך הופעה שלמה עם הנושא הקשה מכולם, אלא שהשירים היוונים מזכירים לנו שלא רק החרבת הקהילות חשובה, אלא התרבות השלמה שהייתה שם ונכחדה כמעט לחלוטין. הם הדרך לזכור את השירים האלו ולזכור את האנשים בחייהם, לא רק דרך מותם. שירים כמו "התחלה חדשה", מצדם, הם ההזדמנות להמשיך הלאה ולפתוח פרק חדש. שני השלבים השונים האלה, יחד עם "אפר ואבק", הם סיפור הקריירה של פוליקר ורק הוא בגדולתו יכול לכרוך אותם יחד להופעה אחת.

      אחרי "התחלה חדשה", כשכולם כבר קמו ורקדו, הגיע בוקס אחד אחרון, בדמות "כשתגדל". הריקוד הפך לעמידה, ולשירה משותפת, כאילו זה היה המנון. ברגע המבלבל הזה, אפשר היה לראות המון אנשים שרים זה לזה על כל מה שיכול היה להיות ואינו. זה נראה פחות כמו הופעת רוק, ויותר כמו חיבוק ניחומים קבוצתי, חציו מחויך וחציו דומע.

      יהודה פוליקר במופע לציון 30 שנה ל"אפר ואבק" (מערכת וואלה! NEWS , שלומי פינטו)
      מהבכי על הזיכרונות של מרפים אל תקווה חדשה להתחיל מחדש (צילום: שלומי פינטו)

      הערה אחרונה: היו בהפקה הזאת גם כמה בעיות. להוציא הסרטונים הקצרים, הוידאו ארט, למשל, היה רחוק מלהרשים, וניכר היה שבערב כה מוקפד זו החוליה החלשה ביותר. עניין אחר נוגע ללהקה: פוליקר עלה עם 13 נגנים, אבל כלים רבים נבלעו בתוך העיבודים החזקים ממילא. לחגוג עם כלי מיתר זה נחמד, אבל לא היה לו צורך בכל ההפקה הזאת, והרכב להקה קטן יותר, נורמלי, היה עושה כמעט את אותה עבודה. זה חשוב לעניין כי יותר משההפקה הגדולה החמיאה להיכל התרבות (והיא החמיאה, במסגרת חגיגות ה-60 להיכל), היה מוטב אם היא - כלומר פוליקר, השירים והסרטים והרכב רזה יותר - היו שבים ויוצאים החוצה, לסיבוב בישראל, לפגוש אנשים, לדבר עם נוער. להסביר. "אפר ואבק" נחוץ לנו היום אולי יותר משהיה לפני 30 שנה. נדמה לי שאפילו פוליקר חושב ככה. איך אפשר אחרת להסביר, שאחרי ערב כזה עם כל המטענים שבו, הוא שלח את הצופים הביתה עם כרזה גדולה שהוקרנה על המסך ובה מילים בודדות: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם"?


      יהודה פוליקר יקיים הופעה נוספת לציון 30 שנה לאלבום "אפר ואבק", ב-8 במרץ בהיכל התרבות בתל אביב.