פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הדבר היחיד שהתרומם ב"ציד המכשפות" הוא עוצמת צרחות השחקנים

      "ציד המכשפות" של תיאטרון הקאמרי אינו מחזה רע, הוא פשוט רחוק מלהתעלות לרמת הציפיות שיוצרים שמו, הקשרו וצוות השחקנים שבו. השאלה היא האם תוכלו לספוג במשך קרוב לשעתיים וחצי הצגה עם מסר אחיד ושבלוני, שהדבר היחיד שמתרומם בה הוא עוצמת הדציבלים

      ציד המכשפות (יח"צ , ז'ראר אלון)
      ציד המכשפות (צילום: ז'ראר אלון)

      ב-1951 פגש ארתור מילר את מרילין מונרו. הוא היה נשוי כבר 11 שנים למרי סלטרי, אבל זרעי האהבה בינו לבין מונרו, עמה התחתן חמש שנים מאוחר יותר, כבר ניטעו. במישור המקצועי והפוליטי, מילר היה מוטרד ממרדפי השלטון אחר לא מעטים מחבריו. הוא ראה כיצד אפילו אלה הליברליים ביותר, חסידי חופש הביטוי, מפחדים להתגונן מפני ההאשמות של הסנטור ג'וזף מקארתי על שיתוף פעולה עם הקומוניזם. ברוח התקופה נסע מילר לסיילם, מסצ'וסטס, כדי להתחקות אחרי הפרוטוקולים של משפטי המכשפות מ-1692. פרק אחד עורר במיוחד את תשומת לבו - סיפור שבו ניהלה נערה יתומה רומן עם איכר ישר, מה שגרם לפיטוריה על ידי אשתו. ההזדהות עם הגבר הלכוד במשולש האהבים יחד עם המקרתיזם הגואה הובילו את מילר לכתוב את אחד המחזות החשובים ביותר במאה ה-20: "ציד המכשפות".

      אין צורך גדול מדי להציג את המושג "ציד מכשפות", שהפך לאורך השנים למטבע לשון השגור, באופן פרדוקסלי, דווקא בפיהם של אלה שאוחזים בשלטון. בכל פעם שהמחזה הזה, שעוסק ברדיפה, בפרנואידיות ובקונספירציות, מועלה מחדש, ניתן לחשוד באג'נדה של יוצריו בשל הביקורת הכה ברורה שלו. לחשוד, אמרנו? גלעד קמחי וגור קורן, שתרגמו את הגרסה שעלתה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי, לא ממש מסווים את עמדת המוצא שלהם. "לא מצאנו שום דמיון בין הסיפור ההיסטורי שהתרחש בסיילם לבין המציאות שלנו", כתבו בסרקאזם, "מה לנו ולקשרי דת וחוק? קונפליקט בין דת לאמונה? קשרי הון ושלטון? כור היתוך של אנשים שמוכנים להרוג אחד את השני כי הם מרגישים שהחיים של הזולת באים על חשבונם...".

      ציד המכשפות (יח"צ , ז'ראר אלון)
      ציד המכשפות (צילום: ז'ראר אלון)

      בקאמרי לקחו את המחזה הזה ברצינות והלכו על כל הקופה, כשהם מגייסים את האנסמבל המשוכלל ביותר. הסוללה המרשימה כוללת את איתי טיראן, אלי גורנשטיין, מרים זוהר, עירית קפלן, רמי ברוך אביגיל הררי ועוד רשימה ארוכה של שחקנים נפלאים, שעל כולם מנצח דן שפירא המרשים בתפקיד האיכר ג'ון פרוקטור. לכאורה, עם נבחרת כזאת אי אפשר להיכשל, אבל כור ההיתוך שעלה לבמה לא הצליח למנוע שלם הנמוך בהרבה מסך חלקיו.

      אין זו אשמת השחקנים. כולם, במיוחד שפירא, ברוך, טיראן וזוהר העוצמתיים, מפגינים את מיטב יכולותיהם הבימתיות, אבל לאורך שעתיים נטו ההצגה שומרת על מונוטוניות, ביחס הפוך לחלוטין לצעקנות המוגזמת שלה. אפשר לטעון שהטונים הגבוהים הם חלק בלתי נפרד, אבל בעיניי, לפחות, מחזה ארוך ששליש ממנו מונהג בצעקות ובזעקות יוצר קקפוניה במוח. גורנשטיין הוא שחקן נהדר עם איכויות ווקאליות מרשימות, רק שכשאת רוב תפקידו הוא מבצע בצרחות אתה פשוט מייחל לרגעים שבהם לא יהיה נוכח על הבמה, וזה מאוד לא הוגן כלפיו.

      העלילה עצמה, כאמור, לא מצליחה לייצר דרמה. באופן אירוני ומפתיע, לו היה המשפט "לא מצאנו שום דמיון בין הסיפור שהתרחש בסיילם למציאות שלנו" עומד בפני עצמו ללא הציניות המובעת אחריו, הוא היה נאמן יותר למתרחש במחזה. אפשר לומר שבאופן כללי כל סתימת פיות נקשרת לימינו, אבל זו בריחה קלה וקשר שטחי מדי. ברובד העמוק, קל יותר לחבר את המציאות העכשווית למחזות אחרים שהועלו בשנים האחרונות בקאמרי, כמו "אויב הציבור" ו"עמודי החברה" של איבסן, מאשר ל"ציד המכשפות". ככלל, לפחות ברמה האישית איני אוהב את טיעון ה"רלוונטיות" בכל עיבוד מחודש שעולה, אבל דווקא ב"ציד המכשפות" החיבור בין עבר והווה כל כך מתבקש ועדיין מתפספס בגדול.

      "ציד המכשפות" אינו מחזה רע, הוא פשוט רחוק מלהתעלות לרמת הציפיות שיוצרים שמו, הקשרו וצוות השחקנים שבו. אם אתם נרקומנים של משחק טוב, האיכויות של כל השחקנים על הבמה, גם אלה שלא הוזכרו כאן, לא ישאירו אתכם אדישים. השאלה היא האם תוכלו לספוג במשך קרוב לשעתיים וחצי (כולל הפסקה) הצגה עם מסר אחיד ושבלוני, שהדבר היחיד שמתרומם בה הוא עוצמת הדציבלים.

      ציד המכשפות (יח"צ , ז'ראר אלון)
      ציד המכשפות (צילום: ז'ראר אלון)
      ציד המכשפות (יח"צ , ז'ראר אלון)
      ציד המכשפות (צילום: ז'ראר אלון)