בכל מוות לא טבעי יש תעלומה ופתח לקונספירציות, אבל לאחר שגופתה של אסתי וינשטיין נמצאה באשדוד בקיץ 2016 פורסם ספרה "עושה כרצונו" וכאן כבר היה ברור שפה מדובר בהרבה יותר. בניגוד למקרי התאבדות רבים, אלה לא היו לחצים פנימיים של אדם מול עצמו או מול אנשים אחרים, זו הייתה התנכלות גורפת ומתמשכת של קהילה שלמה, שניתקה אישה משש בנותיה, שסירסה את נפשה וריטשה את זהותה. החומר כבר היה על הרצפה וכל שהיה צריך הוא להרים אותו משם, ומוטי לרנר ו"הבימה" לא בזבזו יותר מדי זמן. לרנר המחיז, איה קפלן ביימה והמחזה הנושא את שם הספר עלה לבמות התיאטרון.
גיבורת "עושה כרצונו" היא דסי (אסנת פישמן) הנשואה ליעקב (יואב דונט) מחסידות גור. תחת פיקוחו של הרב זילבר (יגאל שדה), יעקב גוזר על עצמו ועל רעייתו חיי פרישות קיצוניים, אבל בניגוד לנשים רבות אחרות בחסידות, לדסי שאיפות מקצועיות, דעות ובעיקר תשוקות משלה. בעוד אמה אהובה (אורנה רוטברג) דוחקת בה להתיישר עם רצונותיהם של בעלה והרב, דסי רואה כיצד אמונתו של אחיה חיים (מורדי גרשון) בקהילה ובאלוהים מתערערת ובעצמה נקרעת וחותרת אל החופש. ככל שמחשבתה הופכת למגובשת יותר, כך הגיהינום שיוצרת סביבתה הקרובה מתעצם.
כשמעבדים ספר למחזה, צריך מעתה לקחת את "עושה כרצונו" כדוגמה בולטת, שכן מדובר באחד המסמכים המוקפדים והמרשימים שיצאו מבמות התיאטרון בשנים האחרונות. המבחן הגדול ביותר במעבר מהספר אל המחזאי ומשם אל הבמאי טמון בכמות המידע והמסר שנשמרים, וכאן ניתן לומר כי שום דבר לא הלך לאיבוד. זוהי הצגה עוצמתית עם השפעות מטלטלות, שמושגות בזכות סיפור טוב, כתיבה ובימוי משובחים, תפאורה מצוינת (יהודית אהרון), תלבושות (אביה בש) ומעל לכל השחקנים.
את אסנת פישמן ראיתי לא מעט בשנים האחרונות. אין שום דבר טריוויאלי ביכולותיה הנדירות להעביר את הרגש אל הצופה. יגאל שדה בעל הקול הסמכותי מייצר מופע אמין שמעורר שאט נפש מהדמות שאותה הוא מייצג, יואב דונט מרשים בתור הבעל יעקב ומקום של כבוד שמור גם למורדי גרשון, בתפקיד קטן אך חשוב כחיים, אחיה של דסי שעוד לפניה חוצה את הקווים ומצליח להשתחרר מחיבוק הדוב של החסידות.
וינשטיין ידעה היטב מדוע לבחור, בהטיה קלה אך משמעותית, את ברכת "שעשני כרצונו" כשם הספר, אולם אף שהמחזה עוסק בריסוקה של נפש האישה, באחת התמונות החשובות בו מספר חיים על הקנאות שבה תקנת "לא תשחית זרעך לבטלה" נשמרת בחסידות כלפי הגברים: "הייתי בשירותים יותר מחמש דקות, והם נכנסו ומשכו אותי בכוח". הוא מתאר כיצד בודקות עשרות עיניים בכל רגע נתון כי הידיים אינן נמצאות בכיסים או מתחת לשמיכה במיטה. ואם זה הדיכוי שממנו סובלים הגברים, תארו לעצמכם את מסכת הסבל שעברה וינשטיין/דסי בחייה.
בספרה וינשטיין מתארת כיצד יעקב לקח אותה למעסים שהפשיטו אותה ועשו בה מעשים מגונים בעוד בעלה מתבונן מהצד ונהנה, המחשה חזקה לכיפוף אמות המוסר בקרב רבים מהקהילה החרדית כשזה קשור במין. לרנר וקפלן דווקא נתנו לעניין זה ביטוי קטן יותר בהצגה, ונראה שטוב עשו. לפעמים יש הרבה יותר כוח למה שלא נעשה מאשר למה שכן, והבחירה של המחזאי והבמאית לשים דגש על דיכוי ייצרה של דסי ולא על ההשפלות המיניות שעברה מייצרת חוויה יותר חזקה ומעוררת מחשבה. מעבר לכך, היא מנגישה את ההצגה ולא הופכת אותה למוצר קשה לצפייה. על אף ש"עושה כרצונו" מתאר מציאות מצמררת ויש בו רגעים סוחטי דמעות, הקולות המובילים בו אינם אפוקליפטיים. הם ריאליסטיים בתוספת אלמנטים של טרגדיה יוונית.
ואולי הריאליזם הזה הוא הסיבה שהמחזה כל כך מסקרן, מצמרר ומפחיד. אם "1984" הוא מסמך דיסטופי המתאר משטרת מחשבות שעוד תשתלט עלינו בעתיד, סוג של מדריך עשה ואל תעשה כדי לא להגיע למקום הזה, בחברה של "עושה כרצונו" היא כבר נטועה עמוק במשך מאות שנים ועוד תמשיך לשרוץ שם במאות השנים הבאות. עם שילוב נהדר של כתיבה, בימוי, משחק וכל מה שמסביב, אפשר להגדיר הצגה זו כאחת הטובות ביותר שעלו בעת האחרונה.
