לכי לראות "50 גוונים" - הם אמרו לי. זה מחרמן - הם אמרו לי. אז הלכתי, כדי שאתם לא תצטרכו. ותאמינו לי, אתם לא צריכים. ואולי נכון יותר לומר, אתן לא צריכות. כי סדרת "50 גוונים" (הן הספרים והן הסרטים שנוצרו על בסיסם) מכוונת בראש ובראשונה לנשים. אני לא יודעת לגבי הסרטים הקודמים בסדרה, אבל "50 גוונים של שחרור", הפרק השלישי והאחרון בעלילותיהם של אנסטסיה סטיל (עכשיו כבר גברת גריי, בשבילכם) וכריסטיאן גריי, הוא הכל חוץ מאשר מחרמן (והוא גם לא ממש סרט, אבל על זה בהמשך).
הסרט הנוכחי, שביים ג'יימס פולי, נפתח בחתונתם של הטייקון הצעיר והמושך ובחירת לבו פעורת העיניים. כבר דאונר. היש דבר פחות סקסי ומחרמן מחתונה? אולי רק הגשת דו"ח משותף לרשויות המס (הנה רעיון לפרק הבא בסדרה, אם יחליטו לשנות תוכניות לסיים כאן את הטרילוגיה ובכל זאת ליצור המשך נוסף). בערך עשרים דקות לתוך הסרט התחוור לי שמשהו משונה מאוד קורה על המסך. לכאורה, יש כאן את כל המרכיבים שאמורים לגרום ליצרים לרחוש ולליבידו להתעורר: הרבה עירום, הרבה גופות מפותלים זה בתוך זה, צילומי תקריב על שיניים חושקות שפתיים וציפורניים שמתחפרות בתאווה בבשר חשוף, לוקיישנים מרהיבים ביופיים וכמובן - כסף. הרבה הרבה כסף. אבל כמו בניסיון לאפות עוגה עם שמרים שפג תוקפם, התוצאה המתקבלת אינה מה שציפיתם לו, אלא משהו רופס, חיוור, חסר נפח וחמוץ.
סצינות הסקס כמו נבזקו באקראיות מעל העלילה. אין להן עוגן של ממש או סיפור לספר והתחושה היא שהן שם רק כדי לסמן וי. הן גם נדושות עד כדי מביכות (סקס על שולחן המטבח עם פרופס בדמות כף ומיכל גלידה של בן אנד ג'ריס, למשל) וזה לא שמה שקורה לפניהן ואחריהן הוא משהו להתנחם בו. הדיאלוגים מביכים, העלילה קופצנית ותלושה, כאילו שמישהו נרדם והשאיר את הטלוויזיה דולקת על ערוץ VH1 classics שיורה עליך קליפים מיושנים משנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים: יפהפיות בהלבשה תחתונה, מכוניות יוקרה שנוסעות מהר ונשים בוכיות עם מסקרה נוזלת שעוזבות חדרי שינה בטריקת דלת.
הדמויות של גם הן מעוררות גיחוך ובכל מקרה, לא הזדהות. אנסטסיה (דקוטה ג'ונסון), שהתחילה את דרכה כבתולה תמימה הנופלת בקסמיו של כריסטיאן (ג'יימי דורנן), המיליונר המצליח והנאה, אך השרוט ובעל הצדדים האפלים, מנסה להצטייר בסרט הנוכחי כאשה חזקה, קרייריסטית שגם מציבה גבולות ברורים בקשר עם בן זוגה. היא אולי כנועה לו בחדר המשחקים הסודי שלהם, אבל בעולם האמיתי היא מחזיקה בקריירה מצליחה של עורכת סיפורת, שאליה היא מגיעה בבוקר בלוק ובאטיטיוד של אנה ווינטור. אלא שאת הג'וב החלומי קנה לה בעלה בכספו, והוא זה שלוקח אותה לעבודה בכל יום וגם אוסף אותה מהמשרד שלה, שאותו הוא ריהט עבורה בכורסאות בהירות ונשיות בהן היא מבלה את רוב שעות עבודתה.
כשהגעגועים והקנאה מעבירים אותו על דעתו הוא מתפרץ למשרדה באמצע היום ללא הודעה מוקדמת או רשות, מתנהג בגסות מופגנת לקולגה שלה ונוזף בה על שעדיין לא עידכנה את כתובת המייל שלה בעבודה לשם המשפחה החדש שניתן לה עם נישואיהם. כשהם לא עושים בושות במשרד ויש להם זמן פנוי, הם יוצאים לנסיעה קצרה בתחליף הפין של כריסטיאן מתוצרת אאודי. היא רוצה לנהוג, אבל הוא לא מרשה לה. הוא גם לא כל כך אוהב שהיא יוצאת להיפגש עם חברות בלעדיו, אז הוא מורה לה לשוב מיד הביתה בימים שהוא לא יכול לאסוף אותה מהעבודה. זה בסדר, כי לפעמים הוא מפצה אותה במתנות קטנות כמו בית מידות עצום עם נוף למפרץ סיאטל, שאותו הוא קונה לה מבלי לשאול לדעתה.
וכך, הם מנהלים להם חיי נישואים בלתי שוויוניים עם קורטוב של קנאה אובססיבית ותועפות של טרור כלכלי. אה כן, ומדי פעם הם נכנסים לחדר המשחקים הסודי, שם הוא פוקד עליה לציית לו (כאילו שזה שונה ממה שמתרחש ביחסים ביניהם מחוץ לאותו חדר) ודוחף לה מדי פעם פלאג אנאלי או מלמד אותה לקח באמצעות ויברטור בעל חזות מאיימת של כלי נשק.
אם להיות כנה, לא באתי בציפייה לחוויית קולנוע טובה ואיכותית. הגעתי לסרט מראש עם ציפיות נמוכות (אם כי בכל זאת הצליחו להפתיע לרעה וגם זה הישג, אולי), אבל בתחום אחד כן היו לי ציפיות: אמרו לי שזה סקסי ומחרמן, שזה פורנו שנשים אוהבות. חשבתי שזה יעשה לי משהו, לפחות איזה דגדוג, איזושהי תגובה של הגוף והיצר. ובכן, אלא אם כן אתם מחשיבים גלגולי עיניים אינטנסיביים כסוג של פור פליי - גם בתחום הזה תצאו עם חצי תאוותכם בידכם. וכנראה שאף פחות מכך.
הקהל היחיד שאני יכולה להעלות על דעתי שיתחרמן מהסרט הזה הוא גברים של העולם הישן, אלה שמקוננים היום ש"הפמיניסטיות הרסו את הרומנטיקה" ו"כבר אי אפשר להחמיא לבחורה". אלה אולי ישמחו להתמסר לפנטזיה שכל כולה יחסי כוחות ארכאיים. שבה גברים הם גברים - חזקים, עשירים, אלימים, ילדותיים וקפריזיים. ונשים הן נשים, שבריריות, כנועות, תמימות, מכילות ועירומות רוב הזמן. במובן זה, "50 גוונים של שחרור" מתרחק מאוד מגווני האפור וחוזר אחורה למציאות דיכוטומית של שחור ולבן. וזה לא סתם לא מחרמן, זה גם ממש מבאס.
