ב-1981 העלתה הטלוויזיה הישראלית את הסדרה "עמוד האש" של יגאל לוסין, שעסקה בתולדות הציונות. בין 19 הפרקים, רק שליש מפרק אחד, 17, עסק ביהדות המזרח והתמקד באירועי ה"פרהוד", הפרעות ביהודי עיראק ב-1941. בעקבות הדחיקה לשוליים, שמאז ומתמיד לא הייתה זרה לחברה הישראלית, עתרה אז הפעילה החברתית המנוחה ויקי שירן לבג"צ. עתירה זאת נדחתה.
35 שנים לאחר מכן, ביולי 2016, פורסמו המלצות ועדת ביטון, שהוקמה על מנת להעצים את הזהות של יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. אחת ההמלצות הייתה יצירת סדרת טלוויזיה בסגנון "עמוד האש", שתתמקד בתרומתם של יהודי המזרח לציונות ולהקמת המדינה. בעקבות הוועדה עלה גם קמפיין מודעות רחב היקף בהשתתפות סלבריטאים להנצחת חוויית השואה ביהדות צפון אפריקה. ועדיין, עד עצם היום הזה, עבור רובנו השואה הזאת כלל לא התקיימה, או שפשוט הייתה אירוע מסוג אחר, בוודאי לא השואה ההיא שלמדנו להכיר.
ב-2008 החלה ד"ר איבון קוזלובסקי גולן, ראש התכנית ללימודי תרבות הקולנוע באוניברסיטת חיפה, לחקור מדוע נעדר הייצוג המזרחי של השואה במדיה הישראלית. 9 שנים לאחר מכן פרסמה את "מסך של שכחה", מסמך רחב היקף. דרך עדויות ומסמכים מהעבר קילפה קוזלובסקי גולן את כל שכבות הבצל וירדה לעומקה של הבעיה, ששופכת בשנים האחרונות עוד שמן למדורת מלחמת העדות.
מדוע, בעצם, רק בשנים האחרונות אם מלחמת העולם השנייה הסתיימה לפני למעלה מ-70 שנה? משום שלא רק ליהדות אירופה היה חלק בבידול הזה. מה שלא הוקרן על המסכים לא באמת היה קיים, וכאן טמון ממצא חשוב: אולי הממסד האשכנזי מידר את המזרחים מהצגת השואה, אבל גם יהדות המזרח עצמה תרמה לאורך השנים לא מעט, ואולי אפילו יותר, לקבירת המורשת. הבמאים המעטים שהעזו לעסוק בחיבור הזה עשו בעצמם סרטי "כמעט" שהתחמקו מנגיעה ישירה בנקודה הכואבת. כדוגמה נותנת קוזלובסקי גולן את סרטו של חיים שירן מ-1980 "נציב המלח", שהתבסס על ספרו של התוניסאי אלבר ממי, גדול הסופרים היהודיים בצפון אפריקה במאה ה-20. "בספר מתוארים התנאים הקשים של היהודים בתקופת הכיבוש הנאצי, אונס הנשים היהודיות, בזיזת הרכוש, עבודות הכפייה במחנות והחיים בגטו", כותבת קוזלובסקי גולן, "כל אלו חסרים בסרטו של שירן... הסרט החמיץ את הסיפור האמיתי".
ייתכן שההחמצה של שירן, שהתמקד בסרט בפורטה של ממי - מקומו של היהודי המזרחי תחת הקולוניאליזם המערבי - הייתה מכוונת והונעה מכורח הנסיבות. החברה הישראלית של תחילת שנות ה-80 לא הייתה מוכנה לחיבור שבין יהדות המזרח לשואה. אפשר היה לצפות שעם התעצמות הקול המזרחי בשלטון החל מאמצע שנות השמונים יפעלו חברי כנסת ספרדים לאיחוי הפער ההיסטורי, אבל גם הם התרחקו מהנושא והמשיכו לגלגל מידיהם את תפוח האדמה הלוהט.
אין להסיק מכך, כמובן, שהאשמה על טשטוש שואת יהודי צפון אפריקה נופלת על כתפיהם של אנשי המזרח בלבד. במשך שנים דאגה האליטה האשכנזית לנכס לעצמה את השואה. "נושא הפליטים היהודים מארצות ערב הודחק והושתק בכל מקום אפשרי, אם באמנות ואם במדיה", כותבת קוזלובסקי גולן. יהדות אשכנז הבליטה לא רק את המספרים העצומים שנגדעו ממנה במהלך מלחמת העולם השנייה, אלא גם את התרומה לבניית הארץ. בשל כך נחשב סבלם של יהודי המזרח ל"מופחת" ויותר מכך - כמו ה"פרהוד" בעיראק, בעיני רבים הוא כלל לא קשור לשואה, אלא לחוויות של מלחמה, כיבוש ופגיעה מקומית במיעוטים.
הסיבה הבראשיתית להעלמה היא השואה עצמה. בימי המלחמה היה לוויזואליה ערך רב. "רק צילומים מעטים נמצאו, ואלה לא הגיעו לתודעת הציבור אלא בשנים האחרונות", מסבירה המחברת. קשיי הצילום, חוסר היכולת של הציוד לעמוד בתנאי האבק המדברי והיעדר האפשרות הממשית לצלם "תמונת ניצחון", גרמו לבמאים לוותר על הזירה האפריקאית. מאחר שבעינינו מה שלא רואים בתמונות לא באמת היה קיים, בלי ויזואליה מוחשית מהמלחמה ותמונות סבל כמו אלה של היהודים במחנות ההשמדה באירופה, לא הייתה שואה בצפון אפריקה.
למחיקתה של שואת יהודי צפון אפריקה מהתודעה הציבורית סיבות רבות ומגוונות. עוד לפני ועדות ציבוריות, תביעות וטענות לקיפוח מתמשך, כדאי לקרוא את "מסך של שכחה", מסמך חשוב שסוקר את כל האספקטים שהובילו ליצירת החור התודעתי המשמעותי ביותר, אולי, בהיסטוריה של מדינת ישראל.
"מסך של שכחה", הוצאת רסלינג, 351 עמודים