הילה של אירוע אופפת את "להעיר את הדב", הדרמה הפסיכולוגית החדשה שיצרה קרן מרגלית עבור קשת 12. הפעם הקודמת שהיוצרת והזכיינית שיתפו פעולה הייתה ב"פלפלים צהובים" מתחילת העשור, וזו נמכרה ל-BBC שכבר שידרה ממנה שתי עונות מצליחות בשנתיים האחרונות. כעת "הדב" תזכה לבכורה עולמית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, ממשיכה בכך מסורת שהחלה בשנים קודמות עם "התסריטאי" ו"כפולים" - האחרונה נמכרה אף היא לשידור ולעיבוד בשווקים בחו"ל. וכן, במהלך הצפייה ב"להעיר את הדב" קשה לא לקלוט עד כמה הפרמיס שלה פשוט וחכם ויכול להצליח מעבר לים. אחרי הכל, הייצוא הטלוויזיוני המשמעותי הראשון מישראל היה גם הוא פסיכולוגי כדבעי - "בטיפול". למרבה הצער, לפי שעה "הדב" לא מתקרבת לפסגות דומות.
סיפור המעשה כאן עוסק בהדס (נועה קולר), מורה בתיכון העומדת בפני קידום למשרת המנהלת, שאל ביתה מגיעה פתאום מעטפה הכוללת דפים מסיכומי הפגישות שלה עם הפסיכולוג שלה, יעקב. יש שם סודות אישיים של עצמה שהסתירה מבעלה (יוסי מרשק) ומחבריה, ואף דברים אינטימיים שסיפרו לה אחרים והיא חשפה בפני איש המקצוע. אם הדברים האלה יצאו לאור, החיים שלה בסכנת הפיכה. מישהו מסתכל עליה מבחוץ ומענה אותה.
מה שמעניין בתרחיש של "להעיר את הדב" זה עד כמה הוא מבודד במיידיות את הגיבורה. האדם היחיד שיכול לעזור לה הוא זה שבטחה בו מלכתחילה, וכאשר הנסיבות מונעות ממנו להתערב, הדס נותרת לבדה כדי להתמודד עם הדבר האיום והמפחיד הזה. הסדרה מבססת היטב את התחושה שכל אדם אחר שהדס תפנה אליו לעזרה עלול להמיט את עולמה, ואילו קולר מעבירה יפה את הסערות הפנימיות שדמותה חווה בזמן שעליה להיות שוות נפש וקורקטית ליד בעלה, חבריה או תלמידיה. כל דבר מקפיץ אותה, כאילו כל הווייתה דרוכה ומצפה לרע מכול.
למרות העלילה הסולידית וגם אי אילו רגעים טובים שמגובים בצילום נהדר, מצער להיווכח ש"להעיר את הדב" אינה מגובשת מספיק, לפחות בשני הפרקים הראשונים (הראשון שבהם שודר אתמול בקשת 12). משהו בקצב ובבחירות שלה לא מתקתק ולא תמיד נהיר ברמות הכי בסיסיות, מה שמונע ממנה למתוח ולרתק באמת, שלא לדבר על יותר מזה. הדוגמה המייצגת מכול היא סיפור התלמידה הנעדרת. איך הוא קשור לשאר הסדרה? קשה לומר. אם המטרה היא להראות את המקצועיות של הדס ואת יחסי העבודה שלה, הרי שהנפח שהדבר הזה מקבל הופך אותו לבזבוז זמן גדול. אם מדובר במשהו אחר שעוד עתיד להתברר, ניתן לצפות גם בשלב הזה לפחות לקשר רעיוני בינו לבין כל עניין הפסיכולוג ואימת הגילוי. כרגע היא נראית בעיקר כמו ספיח שהשתרבב אל "להעיר את הדב".
מהעבר השני, דקות שלמות בסדרה מועברות כדי לבסס משהו שהובן כעבור שניות: השירה הספונטנית, התמוהה ובעיקר הממושכת של "חורף" של גידי גוב בפתח ישיבת המורים (שלא לדבר על כך שאף אחד במקום אגב אפילו לא מגלגל עיניים, כי ככה זה בחיים האמיתיים, כולם מחייכים ומצטרפים כשהבוס מתחיל לשיר. ואפילו לא גשום בחוץ!); סצנה ארוכה ומפורטת מדי של הדס מול התלמידים שלה לפני שהיא מגלה את המכתב השני שמישהו טמן בחפציה; בפרק השני מגיעה הלוויה משתרכת ומתישה, ובפתח אותו פרק כמעט דקה שלמה של אזעקה שאף אחד מבני הבית לא מסוגל לנטרל. הבנו את הסמליות, הלאה.
קשה לא להצר על מהמורות כאלה בהתחשב בתחושה שעריכה יותר הדוקה וממוקדת - כבר בשלב התסריט ומאוחר יותר גם בחומרים המצולמים - עשויה הייתה להיטיב איתן ועם היצירה כולה. להוציא החוצה את סדרת הפאר ש"להעיר את הדב" יכולה וצריכה הייתה להיות. גם אם חלק מחוויית הצפייה בסדרות ישראליות כיום היא תהיות על עיבודים חו"ליים, האידיאל הוא לא לייחל לגרסה טובה יותר בשעה שאנחנו צופים במקור.
"להעיר את הדב" משודרת בימי שני ב-22:15 בקשת 12.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר