Hookworms - Negative Space / Each Time We Pass
במדור האחרון חגגתי כאן את פריצתם לחיינו של Shame האנגלים, אבל הם ממש לא לבד במה שמסתמנת כתחילתה של תחיה רוקנרולית בממלכה: גם "Microshift", האלבום החדש של Hookworms, השלישי של הלהקה מלידס, הוא מועמד מוקדם לככב בסיכומים של 2018. לא הכרתי את החמישיה הזאת עד האלבום הזה, שלמרות שמו נטען כי הוא דווקא שינוי גדול מהצליל הקודם של הלהקה, שהיה פסיכדלי וכבד יותר. "Microshift" מרגיש כמו חיבור בין ארקייד פייר לאל.סי.די סאונדסיסטם לטיים אימפלה לקיור לספיריצ'ואלייזד, מנוקד גם בגיטרות וגם בסינתיסייזרים וגם במחוות קראוטרוק, עם טקסטים לא בלתי קודרים שעטופים בלא מעט רגעים במוזיקה כמעט אופורית. מתיו ג'ונסון זמר מצוין וכותב מוכשר, והוא וחבורת המוזיקאים שמקיפה אותו הופכת את Hookworms ללהקה שכדאי להצטרף לשורותיה כעת.
The Wombats - Turn
גם לוומבטס, שלפני עשור היו תקווה מסוימת של הרוקנרול האנגלי החדש, יש אלבום חדש - "Beautiful People Will Ruin Your Life", והגם שלעומת הוקוורמז מדובר במשקל נוצה, הרביעי של הטריו מליברפול עושה את העבודה - אינדי (אם בכלל יש עדיין כזה דבר) גיטרות חמוד ומחויך. הנה המנון מתוכו שאני שומע בריפיט.
A Perfect Circle - TalkTalk
יש משהו מהפנט בשיר החדש של אה פרקפט סירקל, צלול ומלוכלך גם יחד, למרות שהעולם לא צריך את מיינרד ג'יימס קינן בשביל שורות כמו "אל תהיה הבעיה, תהיה הפתרון". זה השיר השלישי מתוך האלבום החדש של הלהקה, "Eat The Elephant", הראשון מאז 2004, שייצא במרץ.
(Titus Andronicus - Above The Bodega (Local Business
עוד שיר מתוך "A Productive Cough", האלבום החדש של החבורה הגדולה והPאנקית של פטריק סטיקלס שייצא בתחילת מרץ. הווייב בלוזי והאווירה אווירת שיין מקגאוון.
Barely Civil - You With A Cape, Me With A Baseball Bat
מת על התופים והגיטרות בשיר הזה של הלהקה מוויסקונסין, שתוציא את אלבום הבכורה שלה, "We Can Live Here Forever", בתחילת מרץ. חפשו גם את הסינגל הראשון, "Eau Claire? Oh, Claire".
Fontaines DC - Chequeless Reckless
איזה מבטא מושלם יש לגריאן צ'אטן, שעומד בראש הלהקה האירית הצעירה הזאת. הנה שיר חדש שלהם.
בריאן פאלון - Come Wander With Me
ועוד קצת בריאן פאלון. למרות שהאלבום החדש שלו, "Sleepwalkers", מקשה עלי בגלל שבגדול הוא פשוט שר את אותו השיר בשינויים קלים כבר עשור, משהו בסנטימנטליות שלו עושה לי את זה.
LCD Soundsystem בהופעה
ג'יימס מרפי וחבורתו הגיעו לתכנית הטלוויזיה "אוסטין סיטי לימיטס" של ערוץ PBS האמריקאי והפגיזו הופעה של שעה שנפתחה ב-"Oh Baby" מאלבומם האחרון. הנה ההופעה כולה.
קאבר אחד בשבוע
סנט וינסנט עושה את "Consideration" של ריהאנה? בבקשה.
פצצה מהעבר
20 שנה ציין בתחילת החודש האלבום החמישי של פרל ג'אם, "Yield", שיצא ב-3 בפברואר 1998. בליגה הפנימית של האלבומים שלהם הוא מדורג אצלי במקום הרביעי, אחרי שלושת הראשונים "Ten" ו-"Vs" (הם מתחלפים אצלי ביניהם במקומות לפי מצב רוח) ואז "Vitology". אי אפשר להפריז בחשיבותו של "Yield": הוא הגיע אחרי "No Code", שיצא ב-1996 והיה כל כך חסר נוכחות עד שאלבום נוסף בצלמו יכול היה להשאיר את המורשת של פרל ג'אם רק באזורי מהפכת הגראנג' של תחילת שנות התשעים. רגע לפני שאיבדו את אחיזת הגיטרה שלהם במיינסטרים - ושנים שהיא הייתה אחיזה חזקה -"Yield" הזכיר למעריצים - ותיקים וחדשים - באיזו להקה עמוקה ועוצמתית מדובר, ודה פקטו קבע שהיא תהיה גדולה בהרבה מהקיטלוג כרק אחת מלביאות סיאטל. שהיא כאן כדי להישאר, בונה סביבה קהילה אדוקה, קנאית, ענקית, שהולכת איתה באשר תלך - רוחנית ופיזית. בצומת הדרכים הזאת - עולם הרוק השתנה והיה אחר לגמרי ממה שהיה רק כמה שנים קודם לכן - פרל ג'אם קצת נולדה מחדש, בוגרת יותר, מפוכחת יותר. פחות אינדי, יותר רוק קלאסי. פחות כעס, יותר אופטימיות, לרגעים אפילו אופוריה.
ארבעה מהשירים הכי יפים של פרל ג'אם כולל "Yield": יש את "Given to Fly" ההמנוני והקתרטי (שיש מי שהוא מזכיר לו מדי מוזיקלית את "Going to California" של לד זפלין), יש את "Low Light", ובעיקר יש את "Wishlist", חצי שיר אהבה עם שורות נפלאות כמו "הלוואי שהייתי מחזיק המפתחות שעליו את שומרת את המפתח לביתך" ו"הלוואי שהייתי השיר ברדיו שאותו את תמיד מגבירה"; ואת מי שנחשב לכוכב של האלבום הזה, "In Hiding", שיר על בריחה מהעולם, ולו לכמה ימים כשאתה מרגיש שנשארו לך 5% סוללה ואתה חייב להיטען מחדש ולהתחיל שוב. אדי ודר כתב אותו, לדבריו, בהשראתו של משהו שצ'רלס בוקובסקי סיפר לשון פן שסיפר לוודר.
עשרה אלבומים יצאו עד היום לפרל ג'אם, ו-"Yield", מספר 5, יושב באמצע. כל האלבומים שהגיעו אחריו צעדו בדרכו, הגם שפחות בהצלחה. הלוואי שמספר 11 יגיע השנה ויזכיר ולו במעט את התחושה ההיא מ-1998.
הנה השירים, ומלבדם "Single Video Theory", הסרט הדוקומנטרי של מארק פלינגטון על ההקלטות של "Yield", הנותן הצצה נדירה לתהליך העבודה של הלהקה, שבאלבום הזה מצאה את עצמה מחדש כקולקטיב ולא כלהקה של אדי ודר.